הדוקטור והדיכאון – Vincent and the Doctor

באופן כללי, אני לא אוהב טקסטים אמנותיים/בידוריים שבאים לחנך. וזה נכון גם כשמדובר בפרקי טלוויזיה. פעם, זה היה נפוץ מאד. "השבוע, בפרק מיוחד מאד של…" וכאלה. מטפלים בנושאים חשובים, כמו סמים, או הימורים או… דיכאון.
לא היה איש שמח (תמונות: BBC)

באופן כללי, אני לא אוהב את זה. אבל מצד שני, ביליתי את עשר הדקות האחרונות של Vincent and The Doctor בניגוב האף והדמעות, כך שקצת יהיה קשה לי להכחיש שזה עבד עלי. אולי בגלל שהדיכאון ואני מכרים ותיקים. במידה מפתיעה, בהתחשב בכך שאני אופטימיסט רוב הזמן. הוא ביקר אותי בצבא, הוא חזר בשנות העשרים, כשהייתי כל כך עני שחייתי במידה רבה על חשבון הבר בו שתיתי, היכן שגם אכלתי והכל נרשם בחשבון שלקח הרבה זמן לשלם. והוא חזר שוב, מאוחר יותר, בעקבות ארועים שאין לי עניין לדון בהם כאן.
דיכאון הוא לא, בדרך כלל, נושא לתכניות טלויזיה שקהל היעד שלהן כולל גם ילדים. אבל כאן, זה עבד. במידה רבה, זה עבד כי זה אורגני. קצת קשה להתייחס לוינסנט ואן גוך בלי להתייחס למצב הנפשי שלו. פרק עם וינסנט ואן גוך, קוטל המפלצות, היה דבר שקשה גם כך לעכל. את וינסנט ואן גוך, קוטל המפלצות *המאושר*, אני לא חושב שהייתי יכול לשאת.

אוהבים אמנות

באופן כללי, אני לא אוהב דברים מדכאים. אני כמעט ולא רואה סרטים מדכאים, מהנימוק שאם אני כבר הולך לבית קולנוע, לחוויה, אני רוצה להנות, לא לסבול. אבל הפרק הזה עסק בתחושות, מבלי לגרום להן. בין השאר מכיוון שאנחנו צפינו בואן גוך דרך הפרספקטיבה של הדוקטור – שמצליח להדחיק את המרה השחורה שלו כל כך שהיא זוכה לייצוג מוחשי בדמויות כמו אדון החלומות וה-Valeyard – ואיימי, שלא יודעת שהיא אמורה להיות מדוכאת כרגע, אבל זה יוצא לה איכשהו. הסצנה בה וינסנט מבין את מצבה, והיא לא מבינה למה היא בוכה, היתה מהאפקטיביות יותר בפרק.

אז אולי הפרק הזה השפיע עלי כל כך מכיוון שהנושא שלו קרוב ללבי. ואולי מכיוון שהוא נכתב על ידי ריצ'רד פאקינג קרטיס. אתם יודעים, האיש שכתב את בלאקאדר. ואת יומנה של ברידג'ט ג'ונס. ואת Love, Actually, ועוד כמה וכמה דברים. טובים יותר וטובים פחות (זה המקום לציין שהוא כתב גם את ההמשך של ברידג'ט ג'ונס, ואת מיסטר בין, שיש שיציינו לחיוב, אבל לטעמי הוא הצד האפל של הקריירה של רואן אטקינסון).

עוד הערות

עוד פרק נפתח בטבע? וגם כאן, הפסטורליה היא שקר, שכן יש מפלצת בין השיבולים.
לא היה סדק, אבל כן עלתה הטענה שאפשר לשכתב את ההיסטוריה. אם כי, לא בהצלחה מלאה, כמסתבר. וטוב שכך, אגב. הסוף, לטעמי, היה בלתי נמנע.

דיברתי קודם על קרטיס, אבל צריך להתייחס גם לשחקן האורח המפורסם של השבוע. ביל ניי, בהופעה קצרצרה בתחילת הפרק ובסופו, הזכיר למה הוא ביל ניי. גם עם עניבת הפרפר, וגם – בעיקר – במבט אחרי הנשיקה מוינסנט.

ולבסוף, צריך לחזור לסוגיית מאט סמית'. אני מודע לכך שיש אופוזיציה. כמה מטובי האנשים נמצאים באופוזיציה הזאת. אבל לטעמי, במיוחד לקראת סוף הפרק, סמית' היה השבוע נפלא. בכלל, אני חושב שהוא מצוין, וכבר כתבתי שהוא הדוקטור שלי עכשיו. אבל השבוע, כשחיבק את וינסנט, הוא היה – במילתו של אקלסטון – פנטסטי.

7 מחשבות על “הדוקטור והדיכאון – Vincent and the Doctor”

  1. פרק מבריק. גם אני הזדהיתי, ואני נוטה להאמין מתוך סוג האוכלוסיה הבוגרת שצופה בדוקטור, לא מעט אחרים. קרטיס כותב מצויין (גם הדברים הפחות טובים כמו מיסטר בין ואהבה זה כל הסיפור הם בין האהובים עלי), וזה ניכר כאן, בפרק שבו הם ניצחו את המפלצת הבלתי נראית אבל הפסידו למפלצת הבלתי נראית. הסאבטקסט היה דיי בולט אבל לא נדחף לך לתוך הגרון. ובתור אמנית, הסצנה שבה וינסנט נחשף להיסטוריה שעשה, ריגשה אותי גם לא מעט. ביל ניי היה משעשע והנואנסים של מאט סמית' כדוקטור שרואה בוינסנט ובמחלה שלו את עצמו ואת איימי גם, היו מדוייקים. קיוויתי לפרק טוב, וקיבלתי לדעתי את הפרק *הטוב* של העונה עד כה, אם לא בין הטובים בסדרה כולה. *אבל* (אי אפשר בלי אבל) היו יכולים להשקיע עוד טיפה בדיוק היסטורי. לא כל הפרטים הפריעו לי ממש, אבל אני בטוחה שבלטה לכל ילד שלמד פעם שיעור אומנות העובדה שלוינסנט יקירנו היו 2 אוזניים. בשלב הזה של החיים שלו היתה צריכה להיות לו תחבושת יפה על הפנים. פחות פוטוגני אבל יותר נכון. כן, זה הציק, וזה יכל להיות יותר טוב, אבל בכל זאת, פרק מיוחד במובן הטוב ביותר של המילה.

    1. אגב אם אתה סיימת עם אקלסטון ניתן לקרוא את התחלת התגובה שלי כטננט. יעני Brilliant.
      זה עובד פחות טוב בעברית.

  2. היה מרגש מאוד. הסצנה של וינסנט במוזיאון היתה שילוב מושלם של סיפוק (לו רק זה היה אפשרי) ושל עצב (כי לא). השחקן ששיחק אותו היה מקסים ועשה עבודה נהדרת. וגם מאט סמית. אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שהיה מבחינתי בהיפר-אקטיביות שלו משהו נכון, כי היא הלכה פחות לכיוון הקומי שמביא לי את החורפה, ויותר לכיוון הנואש. כמו ילד שמשתולל בכל הבית כי מפחד להירדם.

  3. אחד הפרקים הטובים ביותר בעונה, אם לא הטוב שבהם. הוא עבד באופן נפלא. הוא ריגש, הוא שימח, הוא העציב. הוא הציג את הדוקטור בצורה נפלאה, הוא היה טארגי בגלל שידענו שהם לא יכלו לשנות שום דבר והוא הציג שחקנים שבצעו את הטקסט של קרטיס בחיות נהדרת.
    זה היה מסוג הפרקים של הדוקטור שאני אוהב, הפרקים שמשאירים אותך עם תחושת פליאה. זה גם פרק שהוכיח שסמית' הוא בחירה מצוינת לדוקטור הזה.
    אני מאוד אוהב את העונה עד כה, אבל הפרק הזה הציב רף שאשמח מאוד אם יגברו עליו כי זה אומר שמצפים לנו פרקים בלתי נשכחים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s