ג'ון בון ג'ובי צודק (אמנדה פאלמר צודקת יותר)

לאחרונה התפרסם ראיון עם ג'ון בון ג'ובי בו הוא מאשים את סטיב ג'ובס בהריסת תעשיית המוזיקה. בראיון, מדבר בון ג'ובי על התחושה של אחיזת אלבום בעודך מאזין למוזיקה ועוד כל מיני חוויות משנות השמונים – השנים בהן מישהו עשוי היה לחשוב שג'ון בון ג'ובי הוא מוזיקאי רלוונטי.

בון ג'ובי צודק. סטיב ג'ובס אכן אחראי להריסת תעשיית המוזיקה. לא אחראי כמו התעשייה עצמה, כמובן. אבל אחראי. מה שבון ג'ובי לא מבין, או לא רוצה להבין, הוא שכמוזיקאי, הוא צריך להודות לג'ובס על כך.

קשה לחשוב על תעשייה דורסנית ורעילה יותר מתעשיית המוזיקה העולמית. זאת תעשייה עם היסטוריה עשירה של עשיקת האמנים שעל כשרונם היא מתבססת. ההיסטוריה של תעשיית המוזיקה במאה ה-20 היא היסטוריה של כוכבים שרבים מהם לא ראו יותר מחלקיק מההכנסות שהביאו לתעשייה. רובו הגדול של הכסף הלך שוב ושוב לקופות של חברות ענק, של מפיקים, של אמרגנים. של "התעשייה".

אז כן, המוזיקה הדיגיטלית, שלג'ובס חלק משמעותי מהפיכתה לסטנדרט החדש, היא אחד הגורמים שתורמים לפירוק התעשייה הזאת. וזה דבר טוב. לא מזמן קניתי את האלבום החדש של אמנדה פאלמר. קניתי אותו ממנה, באמצעות אתר Bandcamp. יכולתי לשלם עליו 69 סנט. שילמתי יותר. הוא היה זמין במגוון פורמטים וקידודים, וללא מגבלות גיאוגרפיות מהסוג שחברות מדיה אוהבות כל כך. יכולתי לקנות אותו כי פאלמר הצליחה להשתחרר מחברת התקליטים שלה. מ"התעשייה".

בעמוד של האלבום אפשר לשמוע אותו. את כולו. בחינם. ומי שבאמת רוצה יכול ודאי להוריד אותו משם, כי איפה שיש קובץ, יש דרך להוריד אותו. אבל רבאק, האלבום עולה 69 סנט. כמה שמוק בנאדם צריך להיות כדי להיות בעמוד הזה ולבזבז זמן בהורדה פירטית של משהו שזמין בשניים וחצי שקלים חדשים?

פאלמר מציעה מגוון גדול מאד של חבילות, בתמחירים שונים. החל מאותם 69 סנט לאלבום, ועד 5000 דולר לחבילה שכוללת חולצות ומדבקות ותמונה ו… הופעה של אמנדה פאלמר בחצר האחורית של הרוכשים. היו 3 יחידות של החבילה היקרה. שלושתן נמכרו.

בניגוד לבון ג'ובי, פאלמר מבינה שמה שחשוב הוא לא "התעשייה" ולא המדיה הפיזית שהוא אוהב כל כך. מה שחשוב זה המוזיקה, והחיבור בין אמן לאנשים שאוהבים את היצירה של אותו אמן. בליל השקת האלבום, פאלמר הרוויחה יותר כסף ממה שהיא הרוויחה עד אותו הלילה מהאלבום – המצוין – הקודם שלה, שיצא בחברה גדולה.

פאלמר היא דוגמה נוחה. כי היא פעילה במדיה חברתית ונשואה לאחד הסופרים האהובים עלי (ניל גיימן. יש עליו שיר באלבום, למרות שהוא לא מוזכר בשמו). אבל באנדקמפ מוכרים קרוב ל-200,000 אלבומים שונים, ורדיוהד עשו את הקטע של "שלם כמה שאתה רוצה" עוד קודם.

סטיב ג'ובס אשם בכל זה, אבל הוא אשם די קטן, בסף הכל. טוויטר אשם יותר. פייסבוק, גם. ובלוגים, בכלל אשמים מאד. השילוב בין כלי מדיה חברתית שמאפשרים לאמנים לקדם את עצמם (בין אם מדובר במוזיקה דיגיטלית או בהופעות, היכן שאמנים תמיד הרוויחו את עיקר לחמם, בניגוד לתעשייה) ישירות למעריצים לבין המדיה הדיגיטלית ושירותים כמו Bandcamp שמאפשרים לאותם אמנים למכור את המוזיקה שלהם ישירות, אכן הולך להרוס את ה"תעשייה". וזה דבר טוב. טוב מאד.

8 מחשבות על “ג'ון בון ג'ובי צודק (אמנדה פאלמר צודקת יותר)”

  1. השיטה של תשלום נמוך / חינם יכולה לעבוד רק אם האמן מוכר מאד ומוכר למליונים של מאזינים.
    זאת שיטה שמקדמת את המוכרים והגדולים ולא נותן סיכוי אמיתי לקטנים.

    1. אמנדה פאלמר לא מוכרת למיליונים של מאזינים. העניין הוא שבשירותים כמו Bandcamp התשלום אולי נמוך, אבל רובו הגדול מגיע לאמן. זה לא המצב בחברות הגדולות, ואף פעם לא היה.

      מעבר לכך, כפי שבאנדקמפ מציינים באתר, התשלום הממוצע שמעריצים משלמים הוא 50 אחוז יותר ממה שהאמן מבקש. השיטה הזאת עובדת לאמנים קטנים. כל הזמן. כל יום. מכיוון שחברות המוזיקה ממילא לא מקדמות אותם, זה לא שיש להם חלופה נהדרת, או אי פעם היתה להם.

  2. לא יודע, גם אני מאשים קצת את סטיב ג'ובס. אבל מכיוון אחר. נדמה לי שמאז האייטונס אנשים נוטים הרבה יותר להוריד שירים בודדים ולא אלבומים, אם פעם להקה הייתה משחררת אלבום די טוב והספיק להיט אחד כדי לגרום לכולם לשמוע אותו, היום אנשים מעדיפים לקנות את השיר הבודד ולוותר על חוויית האלבום.
    הדיסק הראשון של הגורילז לדוגמא, הוא יצא לפני שהיה אייטונס ואנשים הכירו את כולו בע"פ כולל את הרצועה הנסתרת. מהדיסק השני שלהם רוב אנשים מכירים רק את Feel good inc. וחבל, הוא אלבום אדיר.
    וגם כל החווייה השתנתה, תחשוב שמחר תדבר עם מישהו על Tommy והוא יכיר רק את Pinball wizard וגם אותו הוא שמע בתור שיר בודד ואין לו מושג על שאר האלבום. מבאס.

    1. באנדקמפ מוכרים יותר אלבומים משירים בודדים.

      ברוב התעשייה, אתה צודק, אלבומים הם דבר קצת מת. כי כשאתה לא מעריץ של הלהקה, אלא סתם מישהו שקונה כי שיר נשמע לך טוב, אתה חושב ש"אלבום" היא דרך לסחוט ממך יותר כסף על השיר האחד שרצית. אבל יש תקווה לעתיד, לדעתי, גם לאלבומים. אולי לא למאס מארקט, אבל בהחלט כן לעולם הנישתי יותר שנוצר.

      1. המממ, אם לא הייתי מחוייב בחוזה הייתי בונה אתר שמאפשר לאנשים להרכיב פלייליסטים של 15 שירים ואז למכור אותם כ"חבילות". כשחלק מהכסף הולך לאמנים השונים וחלק מהכסף למרכיב הפלייליסט. יכול להיות מגניב.

  3. יש כאן שני טיעונים שכרגע לדעתי העולם ה"וירטואלי" עדיין לא הצליח לתת עלהם מענה מספק.
    1. אלבום כיצירה (בהמשך לנאמר מעלה) – באלבום אפשר ליצר אווירה עם מספר השירים ושמיעתם הרציפה. באלבום אפשר להעביר מסר יותר "עמוק" בסדר השירים, בחוברת המצורפת. האלבום הוא חלק מהיצירה.
    2. האלמנט הפיזי – אנחנו בדור שמושך חזק מאוד לכיוון הוירטואלי ומייתר חלק מיכולות חוש המישוש (טלפונים עם מסכי מגע חלקים, קינקט ללא בקרים, מוזיקה ישירה ללא מעטפת שאפשר לדפדף ולהרגיש ועוד). אני בטוח שהמטוטלת הזאת תנוע חזרה מתישהו בשנים הקרובות (ייתכן ע"י תוספות בעולם ה"וירטואלי" / יכולות מציאות מדומה) כי בסופו של דבר האדם הוא גם יצור פיזי שהחישה הגופנית היא חלק בלתי נפרד ממנו.

    מעניין שבסקר קצר שערכתי בפייסבוק הדיסקים הם עדיין המובילים באמצעי השמע למוזיקה.

  4. שהאומנים יתגברו ויחשבו על רעיון חדש במקום האלבום.
    לפני שבוע יצא לי להיפגש עם המפיק של יו2. הוא סיפר לנו הקושי שהיה במעבר מתקליטים לדיסקים. כל הרעיון של התקליט היה ארבע העמודים – שיר פתיחה וסיום של צד א, שיר פתיחה סיום של צד ב ואז למלא את השאר. מעט זמן, הכל מהודק.
    ואז בא הדיסק ופתאום יש 70 דקות של מוסיקה למלא ושירים שלא היו מכניסים לתקליט נכנסו פה כדי למלא מקום והארבע עמודים הפכו לשתיים – שיר פתיחה ושיר סיום.

    לא יכול להיות שכל פעם שיהיה פיתוח טכנולוגי כזה כולם יהפכו לנוסטלגים ויספרו כמה טוב היה פה קודם, כי קודם היה רע לעומת קודם לכן. וקודם לכן היה ממש רע לעוד קודם לכן.

    זה המצב שידאגו שכל שיר הוא יצירה בפני עצמה. או שיצרו שיר של 45 דקות וירדו ממני. זה המצב אפשר לנצל אותו או לבכות.

    ולמי אכפת מג'ון בון ג'ובי? איך זה בכלל הפך להיות אייטם? אולי גם ניסים גרמה יצא בהכרזה שג'ובס הרס את המוסיקה? כל אחד מחפש פה דרך שיזכרו מי הוא. יאללה.

  5. יש לי רושם שהאזכור של בון ג'ובי היה כדי להסיח את הדעת מזה שהכותב הוא פאן-בוי נואש של אמנדה פלמר. לא עבד. מצד שני, פאן-בוי נואש של אמנדה פלמר זה מועדון מובחר. כבוד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s