הדוקטור והזוג הנשוי: The Girl Who Waited

אפלפאצ'יה. זאת לא רק מילה מגניבה. זה גם העולם השני הכי מוצלח לנסיעות, מסתבר. מספר אחד, מסתבר, הוא כוכב הלכת של בתי הקפה. אם הם היו הולכים למספר אחד, כנראה היה פרק פחות טוב. אבל הם כנראה גם היו נהנים יותר.

איימי מחפשת את הסלולרי שלה. הדוקטור חושב שהיא רוצה לעדכן את טוויטר. אבל היא רוצה לצלם. ובכך, דוקטור הו מצטרף להווה, שבו "שיחות" אינן כל כך חשובות בכל הנוגע לסלולר. מצד שני, הסלולרי שלה נמצא "על הדוכן, ליד דיסקי הדיוידי", כך שהוא לא *לגמרי* נמצא בעתיד. נו, שוין. תמיד היתה טכנולוגיה מיושנת בטארדיס. אה, ויש לדוקטור מעיל חדש ומגניב.

ועכשיו, לרגע הבעייתי ביותר בפרק: ההתפצלות. כלומר, אני מבין אותם. הבטיחו להם חופשה, לא סרט אימה. ועדיין: לא מתפצלים בכוכב לכת שהרגע הגעתם אליו. הדוקטור ורורי בוחרים בכפתור העליון. קצת אחריהם, איימי בוחרת בתחתון. וזה בסיס העלילה כולה.

איימי עם איפור הזקנה (תמונות: BBC)

בחדר אליו הדוקטור ואיימי נכנסים יש זכוכית מגדלת. ענקית. היא ממש מגניבה. ואז איימי נכנסת לחדר השני וזרמי הזמן שלהם מתפצלים. בהתחלה בקטנה. בהתחלה זה "איפה הייתם? אני כאן כבר שבוע". אני חייב לומר שזה נושא שמרתק אותי אישית, ושיום אחד ייכלל בספר שאני אכתוב – אם כי לא בקנה המידה של שני חדרים, ושל זמן מואץ מלאכותית, כמו כאן.

בחדר של רורי והדוקטור יש רובוטים עם פרצוף ריק שהממשק שלהם הוא בידיים. רורי מנסה למצוא את איימי בחדר שעל הכפתור שלו יש מפל האדום (הוא והדוקטור בחרו בעוגן הירוק). אבל החדר ריק, כמובן. הם אסינכרוניים ומתקשרים רק באמצעות הזכוכית המגדלת. זה לא אומר שאיימי לא שם, כמובן. היא שם. אבל… לא בדיוק בזמן הנכון.

אה, וכוכב הלכת נמצא בהסגר. זה מתקן "אדיבות" לסובלים מצ'ן 7, מגפת היום האחד. מתים ממנה תוך יום. יופי של תזמון, דוקטור. אה, והמגפה הזאת משפיעה רק על גזעים עם שני לבבות, כמו אפלפצ'יאניים. ואדוני זמן. החדר של רורי והדוקטור הוא סטרילי. אבל איימי נמצאת בצד של הנגועים. הדוקטור לא יכול להיכנס למתקן.

מהתגובות של איימי די ברור שהאדם שהיא סומכת עליו שיציל אותה הוא הדוקטור. מה שהגיוני. כי… נו, הוא הדוקטור.

הדוקטור ורורי הולכים חזרה לטארדיס, אבל לא לפני שהדוקטור מזהיר את איימי: "את מחוסנת בפני המחלה, אבל אל תתני להם לתת לך שום דבר. האדיבות שלהם תהרוג אותך".

קשה לראות את זה בתמונה, אבל יש לו מעיל חדש ומגניב.

איימי הולכת פנימה, למתקן. ואומרת, "רורי, אני אוהבת אותך. עכשיו תצילו אותי".

בטארדיס, הדוקטור מוצא משקפיים ונותן אותם לרורי. כשרורי חובש אותם, הדוקטור אומר "אוה, שלום לך גבר נאה". רורי חושב שהוא מדבר עליו. הדוקטור, כמובן, מדבר על עצמו בעין המצלמה. ענווה יתרה היא לא אחת הבעיות שלו.

בעזרת הזכוכית המגדלת, הם פורצים עם הטארדיס דרך חומת הזמן. הזכוכית המגדלת – והטארדיס, הרי נעולות לאיימי.

איימי שנכנסת למתקן, ופוגשת את הממשק שלו. בינה מלאכותית שמקדמת את פניה. היא דיילת אדיבה, כזאת. היא מציגה בפניה את אזורי הבידור השונים של אפלפצ'יה. "מסופק בעבורך, באדיבות".

הבעיה הגדולה של המערכות של אפלפצ'יה? הן לא מסונכרנות זו לזו. הרובוטים והממשק בבירור לא מתקשרים בשום צורה. מה שמוזר לאור העובדה שהממשק אמור להיות… אתם יודעים… ממשק? למשהו?

רובוט סורק את איימי ומגלה שהיא נושאת בקטריה לא רשומה. לא צ'ן 7, כמובן. סתם חיידקים. חיידקי כדור הארץ, אולי? הוא רוצה להזריק לה. ולא מעוניין לשמוע את ההסברים שלה. כשהפרצוף שלו נפתח וחושף ימבה מחטים, הקריפיות הקלה של הרובוטים פורחת לבעעעעה מלא. יש עוד רובוטים, ואיימי בורחת. "זה מעשה אדיבות, אל תיבהלי". הממם. היו לנו לפני שבועיים כבר רובוטים שניסו להרגיע אנשים בעודם עומדים להרוג אותם, אבל לפחות ההם ידעו שהם הולכים להרוג אותם. הבורות של הבוטים האלה הופכת אותם לקריפיים יותר, ומצחיקים הרבה פחות.

איימי מזהה כלוב עשן, ונכנסת אליו במחשבה שתוכל לטפס בתוכו למעלה. אבל הכניסה אליו גורמת לבוטים לא לראות אותה.

הדרך למוות בידי רובוטים סלולה בכוונות טובות של רובוטים

רורי והדוקטור הגיעו לחדר המפל האדום. הם עדיין "נעולים לזרם הזמן של איימי". חדר המפל האדום מלא בדברים מרחבי הגלקסיה. כולל המונה ליזה ודילדו סגול ענקי. מה? איך עוד אני אמור להתייחס לדבר הזה?

איימי מגיעה לחדר שמוביל לחלקים השונים של המתקן. בשלב הזה, אנחנו עדיין אמורים לחשוב שהיא והבנים נמצאים במקומות שונים באותו הזמן. איימי בוחרת בגן, כי "למה לא?"

ובאמת למה לא? הגן מהמם. לא, הוא מאמם. "באמת אפשר לבלות כאן חיים שלמים", אומרת איימי. "לא שזה מה שאני הולכת לעשות". ואז איימי לומדת איך לשכנע את הממשק לספר לה דברים. הממשק לא הולכת לעזור לה לברוח מהרובוטים… אבל היא כן תיתן לה את כל המידע שדרוש לשם כך. אם היא תשאל בזהירות. הפתח בו הסתתרה קודם היה פתח אוורור של מנועי הזמן שמפעילים את המתקן. ואז… רובוטים. ואיימי מגלה שאם מצמידים להם את הידיים, הם מאבדים הכרה. והיא מוצאת את מנועי הזמן. יש לה איפה להסתתר. והיא כותבת על הדלת: "דוקטור אני מחכה". עם חץ אדום חמוד.

בינתיים, רורי והדוקטור מגלים שיש בחדר 40,000 זרמי זמן חופפים. "האם הם מאושרים?" שואל רורי. הדוקטור, טיפה בהתנשאות, "אוי, רורי. ברור שאתה תשאל את זה. אני חשוב שהם מאושרים שהם בחיים. זה עדיף על החלופה". ואז… אשה עם חרב ומסכה. אשה ג'ינגית. אשה שדי קל לזהות מאחורה כאיימי.

"חיכיתי", היא אומרת.

"סליחה, מה?"

"חיכיתי לך. חיכיתי". והיא מסירה את המסכה, וזאת איימי עם איפור הזקנה. אה, לא. זאת איימי אחרי הרבה שנים. נעילת זרם הזמן היא לא ממש יציבה, מסתבר. ואז איימי מרימה את החרב ורורי חושב שזה נגדו, אבל היא רק רוצה לחסל רובוט שמאחוריו. איימי הזאת היא גרסה קשוחה יותר. גרסה שיודעת לשנות בקופסה השחורה של הרובוטים את סיבת המוות מ"עוינת" ל"תאונה". היא עושה את זה עם גשוש קולי. שזה… זה די כמו מברג קולי.

היא שרדה זמן כה רב רק בכך שגרמה לבוטים לחשוב שהיא לא קיימת.

הדוקטור פוגש לראשונה את איימי החדשה

"אבל את עדיין כאן?"

"לא הצלת אותי". האיימי הזאת נשמעת אחרת, זזה אחרת, מדברת אחרת. זאת עבודה ממש טובה של קארן גילן. כאן ובפרק כולו. הלב של רורי והדוקטור נשבר.

"זאת ההצלה! אנחנו כאן להציל אותך! הדוקטור רק פקשש קצת בתזמון". רורי כועס. לא רואים את רורי הכועס הרבה.

איימי היתה לבדה הרבה זמן. היא חשבה על הדוקטור מחשבות נחמדות במשך עשורים. איימי נמצאת במתקן 36 שנה.

"את נראית נהדר. ממש. ממש". (רורי משקר. כלומר, לא באמת. יחסית לבת 60 או קצת פחות היא באמת נראית מדהים. ובכושר מטורף)

"עיניים למעלה, חייל" (משהו שהדוקטור אמר לו קודם, אגב).

"אני עדיין לא יכול לנצח, אם כך".

איימי ואיימי מדברות

"למעשה, אני חושבת שאני יכולה לומר כעת בוודאות: אני שונאת אותו. אני שונאת את הדוקטור. אני שונאת אותו יותר מכפי ששנאתי מישהו בחיי". לאיימי ברור מה מטרת המשקפיים. זאת איימי מאד מעשית, מאד חדה. הרבה פחות חמודה. וכשהיא קוראת לדוקטור "איש מרושל", זה כבר לא שם חיבה של ילדה. אוה, לא. וזה גם ממש לא נכון. המעיל החדש שלו ממש אלגנטי, וכאלה.

אחרי שיתוק של עוד שני בוטים, רורי רוצה להחזיר את הטארדיס לזמן הנכון. למנוע מכל זה לקרות. אבל זה זרם הזמן שלהם. איימי חושבת שהבעיה של רורי היא שהיא הזדקנה. אבל רורי, שממשיך להיות הדמות הסימפטית ביותר בטלוויזיה כולה (במיוחד עכשיו שהויט פורטנברי בחר לנטוש את התחרות) לא כועס על זה שהיא הזדקנה. הוא כועס שהם לא הזדקנו ביחד. איימי לא רוצה שהוא ייגע בה.

רורי מזועזע ממנה. "זה כאילו שאת לא היא". אבל היא מסבירה את המובן מאליו: היא בבידוד כבר 36 שנים, שלושה חודשים, וארבעה ימים.

הדוקטור רוצה לדעת מאיפה היא השיגה מברג קולי. היא בנתה אותו, וזה גשוש, לא מברג.

במחבוא של איימי יש רובוט. אבל אין לו ידיים (מזל שאני לא צריך לתרגם את הפרק הזה באמת. בדיחת "פרקתי אותו מנשקו/הורדתי לו את הידיים" היתה שוברת לי את הראש), ומצוירות עליו פנים. וקוראים לו רורי. הוא "חיית המחמד" שלה.

השיעור הראשון שהיא למדה מההתמתנה הזאת היא "תשרדי, כי אף אחד לא יבוא להציל אותך". העונה הראשונה של איימי, וסטיבן מופאט דיבר על זה הרבה, היא על התהליך שלה מאשה שאבדה את האמונה בדוקטור, בדמיון, בדברים מוזרים, להמשך הטבעי יותר לילדה מלאת הדמיון שהיתה פעם. 36 השנים לימדו אותה את הלקח של ההמתנה הקודמת, אבל בחזקה. הפעם היא עדיין מאמינה שהדוקטור קיים, אבל היא כבר לא מאמינה בדוקטור. ו"עף בזמן ובחלל לפי גחמה", דרך פעולה שפעם היתה מקסימה בעיניה, הפכה למשוא לבוז וזעם. ובגלל זה אין לה מברג. היא לא כאן לטיול. זה גשוש. והחיים שלה הם גיהינום.

הדוקטור אומר שהוא יתקן את המצב, ורוצה לדבר עם הממשק. הם הולכים לגן, שאמור להיות פנוי בשעה הזאת. היא מעמידה פנים שלא אכפת לה אם רורי ימות. פחחח. פחחח ממש עצוב, אבל פחחח. חוסר האונים של רורי מוחשי מאד. ארתור דארוויל הוא שחקן נפלא, ולמרות שזה הפרק של איימי מבחינת זיקוקי דינור משחקיים, הוא זה שנושא את המשקל הרגשי שלו. את האימפקט.

איימי תכנתה את הממשק בשנים שחלפו, והוא אומר לה כל דבר חוץ מאיך להימלט. סברה שהעלתה אילנה בטוויטר: הממשק לימד אותה איך לבנות את המברג (סליחה, גשוש) הקולי שלה.

הדוקטור רוצה לדעת איפה השסתום של מנועי הזמן. מסתבר שאמור להיות אחד כזה. אחרי קצת מידע מהממשק, הוא מבקש מרורי לתת את המשקפיים לאיימי, שחושבת שהם נראים מגוחכים. "זה מה שאמרתי לו. ועדיין, הכל עדיף על פז". ושניהם צוחקים. זאת הפעם הראשונה שאיימי צוחקת מזה 36 שנה.

רורי עוזב את הדוקטור ואיימי לנסות לפתור את הבעיות, והולך לטייל בגן המהמם. שם הוא מוצא דלת בלי קיר. אבל יש קיר, והוא לא נראה. ויש רובוט, שמרדים אותו. המחט האמצעית של הרובוט, שעומד להרוג את רורי, נראית ממש כמו מברג קולי, אגב. איימי מצילה אותו.

מעטה הקשיחות שלה מתחיל להישבר. היא בכתה.

לדוקטור יש תוכנית. טכנו באבל טכנו באבל. טיימי ויימי. וכאלה. המטרה היא לחבר שני זרמי זמן של איימי יחדיו. איימי רק צריכה לעזור קצת. עם… המוח שלה? וזה לא יכאב. כנראה. כמעט כנראה. ואז… הוא יציל אותה!

היא מסרבת. וחוזרת למחבוא שלה. ורורי קורא את מה שכתוב על הדלת, דרך הזכוכית המגדלת. איימי לא רוצה שיצילו אותה. אם יצילו אותה מן העבר, היא הנוכחית תפסיק להתקיים. ומסתבר שעם כל השנאה שלה על כך שהיא נכלאה ולא הזדקנה עם רורי, היא רוצה לשמר את עצמה. את האדם שנלכד. היא רוצה שהם יקחו אותה איתם. אותה הנוכחית. "באתם להציל אותי אז תצילו אותי".

הדוקטור מנסה להסביר שזה אומר שהאיימי שלהם תאלץ לחכות 36 שנה שיצילו אותה. רורי צריך לבחור. וזה שובר לו את הלב. עצם זה שהיא שם, זה פסול. הוא נשבע להגן עליה. הבטיח. היא לא רוצה להקשיב.

רורי ממש כועס. וכמו איימי, הוא מותח ביקורת על הדרך בה הדוקטור עושה את מה שהוא עושה. "אתה צריך להתבונן בספר היסטוריה מדי פעם. לראות אם יש התפרצות מגיפה".

"זה לא איך שאני נוסע".

איימי ואיימי נפגשות

"אז אני לא רוצה לנסוע איתך!" והוא משליך את המשקפיים.

והדוקטור שומע את איימי. את איימי שלהם. דרך המשקפיים. דרך הזכוכית מגדלת. היא שם. בוכה. ורורי ניגש אל איימי הנוכחית ואומר לה "תתבונני בפני ותאמרי שלא תעזרי לה".

"לא אעזור לה".

ואז הוא מעמת אותה עם עצמה. ואת עצמה איתה. איימי הנוכחית זוכרת את זה. זה קרה גם לה. פעם. שני הרורים, האנושי והרובוט, מחכים.

איימי שלנו: "למה אנחנו עדיין כאן?"

איימי החדשה: "כי הם עוזבים אותך. כי הם נכנסים לטארדיס שלהם ועפים".

איימי שלנו: "לא. רורי לא יעשה את זה. אף פעם לא. משהו בטח עצר אותו".

ואז איימי הנוכחית לוקחת על זה אחריות. מה שקצת מרוקן את ההאשמות שלה כנגד הדוקטור. אבל זה די ברור. היא תקועה שם כבר ה-ר-ב-ה זמן.

איימי הנוכחית חושבת שהן במעגל סגור. היא סירבה, לעצמה, ולכן היא מסרבת לעצמה, ולכן איימי שלנו תסרב בבוא העת. כשהיא תהיה איימי הנוכחית. ושום דבר לא יכול לשנות את זה.

איימי שלנו: "שלוש מילים: מה בנוגע לרורי?" ואנחנו מגלים קצת דברים בנוגע לרורי. כמו תספורת מגוכחת בתיכון שהוא ניסה להצדיק בטענה שקרית שהוא בלהקת רוק. אותה הצדיק בכך שלמד לנגן בגיטרה. "כל הבנים שרדפו אחרי. וזה תמיד היה רורי. למה זה?"

"את יודעת איך לפעמים את פוגשת מישהו שהוא כל כך יפה. ואז את מדברת איתו וחמש דקות אחרי זה הוא משעמם כמו לבנה? אבל יש אנשים אחרים, ואת פוגשת אותם וחושבת, 'לא רע. הם בסדר' ואת לומדת להכיר אותם, והפנים שלהם הופכות להם. האישיות שלהם כתובה עליהן. והם הופכים למשהו כל כך יפה?"

שתיהן: "רורי הוא הגבר היפה ביותר שפגשתי".

איימי שלנו: "בבקשה. תעשי את זה בעבורו".

איימי החדשה: "את מבקשת ממני לפעול כנגד גורל, סיבתיות, ציר הזמן עצמו, בעבור בחור?"

איימי שלנו: "את איימי. הוא רורי…. והו, כן זה מה שאני מבקשת".

אני חושב שזה הזמן לספר לכם שאני פראייר של סיפורי אהבה "גדולים", כשעושים אותם כמו שצריך. והסיפור של איימי ורורי הוא כבר סיפור ענקי. הוא חיכה לה אלפיים שנה. וכן, סביר בעיני שסיפור האהבה שלהם יכול לשבור גם לולאות בזמן. זה לא היה סביר בעיני בכל תוכנית או בכל סרט. אבל זה סביר בעיני כאן, בדוקטור הו.

ואיימי מספרת לרורי שהיא הולכת לשבור את הזמן בעבורו, והם מתנשקים. ורורירובוט מסב את פניו.

ואז איימי היא, במידה רבה, הדוקטור. "אלה חדשות גדולות. זה זמן לרעידת זמן. אני משנה רשמית את העתיד שלי. תחזיק במשקפיים שלך". אני חושב שזה רגע חשוב. כי אנחנו יודעים שהעונה הזאת עוסקת במידה רבה בשינוי עתיד שחקוק באבן. המוות של הדוקטור. כך שהדרך שהיא הולכת, מובילה את רורי כפי שהדוקטור מוביל בדרך כלל אנשים, היא משמעותית בעיני עם הטקסט הזה. ועם ההמשך שלו: "בעבר שלי ראיתי את עצמי העתידית מסרבת לעזור לך. אני משנה כעת את העתיד הזה ומסכימה. כל חוק של הזמן אומר שזה בלתי אפשרי". וכמובן, עם התשובה של הדוקטור:

"כן, אבל לפעמים ידיעת העתיד של עצמך מאפשרת לך לשנות אותו, במיוחד עם את עקשנית, מלאת סתירות ולחלוטין בלתי צפויה".

מבט אחרון בבית

רורי אומר "אז, בעיקרון, אם את איימי", והדוקטור מאשר. "אם מישהו יכול לנצח גורל שכתוב מראש, זאת אשתך". וכן, אני חושב שהוא מתכוון לזה, ואני חושב שהוא מתכוון לגורל הזה. אבל גם לגורל שלו.

ואז איימי פורשת את התוכנית שלה: תקחו גם אותי לטארדיס. גם אותי. רורי שואל את הדוקטור אם זה יכול לעבוד, פעמיים איימי ביחד. "אני לא יודע", עונה הדוקטור. "אלה הנישואין שלך". אבל לפני שרורי שואל אותו, כשאיימי אומרת מה התוכנית שלה, הוא מניד בראשו.

והדוקטור חוזר לטכנו באבל ומסביר איך זה אולי אפשרי שהטארדיס תעמוד בפרדוקס. "אולי אם אדחוק את מפצי המציאות של הטארדיס, אכוונן מחדש את פגושי יום הדין ואזרוק את בר הקריאוקי, כן, אולי, כן". זה הטכנו באבל הכי טכנו באבלי בהיסטוריה של הטכנו באבל. ואלמלא איימי שכנעה את עצמה שזה יעבוד, היא בחיים לא היתה קונה את זה.

הדוקטור ממקם את שתי האיימי, ואיימי הנוכחית מודה שהיא בנתה מברג. ושתי האיימי מתבקשות לחלוק מחשבה. זה האות שיאפשר את חיבור זרמי הזמן. משהו חזק כל כך שהו יכול לקרוע את הזמן. רורי צריך להזיז ידיות וכאלה. "נו, באמת, רורי. זה לא מדע טילים. זאת רק פיזיקה קוואנטית!"

איימי מתבקשת לחשוב את המחשבה החשובה ביותר שחשבה בחייה, ולא להרפות ממנה. המחשבה? "מקרנה". איימי רוקדות את המקרנה. זאת היתה הנשיקה הראשונה שלהם. וזה עובד.

איימי ואיימי מנסות לתקשר, וזה קצת קשה, כי הן חושבות אותו הדבר. ומדברות באותו הזמן, ומתווכחות על מי מהן היא איימי 1. הטארדיס מתקשה להתמודד, והדוקטור אומר לה "מה איימי הרעה עשתה לך? תירגעי, יקירה. תחזיקי מעמד". ולרורי: "נותרו לך שמונה דקות. אני מצטער, אתה לבד עכשיו".

אבל רורי לא לבד. יש לו שתי איימי. אחת מהן אומרת לשניה, "איימי. קייט היילר, הוקי כיתה י'". וכשהיא תוקפת את השוק, אני תוהה האם זה מה שקייט היילר עשתה לה, או מה שהיא עשתה לקייטי היילר. אני מנחש שהאפשרות השניה.

אקשן, אקשן, איימי מתווכחות. רורי תקוע באמצע. איימי המבוגרת מתכננת לצאת לנסיעות ולבוא לחגים. ועכשיו היא מזכירה בעיקר את הבת שלה. איימי המבוגרת ממש מלחיצה את רורי. רובוטים מגיעים. ואיימי המבוגרת שולפת חרב ומקל ויש לנו: נינג'ה איימי, מחסלת הרובוטים. והיא מעולה. רורי רוצה שהיא תבוא כבר. והיא צועקת, "זוזו. אני שומרת עליכם". אבל בחדר הכניסה יש רובוט, שמרדים את איימי הצעירה. ורורי זועם, והורס את המונה ליסה כדי לעצור את הרובוט. וזה מגוחך ונפלא. ואיימי המבוגרת רואה אותו סוחב את איימי הצעירה. ומבינה משהו. ורורי פותח את דלת הטארדיס בבעיטה.

והדוקטור סוגר את הדלת של הטארדיס. הוא שיקר. לא יכולות להיות שתי איימי בטארדיס. ויש ויכוח על האם האיימי שנמצאת בחוץ ודופקת על הדלת היא אמיתית. מבחינת הדוקטור, ברגע שיצילו את איימי "שלהם", העתיד הזה הרי יתבטל. הדוקטור מבהיר לרורי שיש לו בחירה. שוב: איזו איימי הוא רוצה להציל. והוא מניח את היד שלו על המנעול. נותן לו לבחור. וזה אכזרי כל כך. "זה לא הוגן. אתה הופך אותי לך".

"רורי. בבקשה. המבט על פניך כשנשאת אותה" (אני הולך לסספנד את זה שהגב שלו הופנה אליה). "אותי. אותה. כשנשאת אותה. פעם התבוננת בי באהבה הזאת. שכחתי כמה אהבת אותי. שכחתי כמה אהבתי להיות היא. איימי פונד בטארדיס. עם רורי ויליאמס".

רורי לא עומד בזה. והוא עומד לפתוח את הדלת. אבל איימי חכמה ממנו. איימי תמיד היתה חכמה ממנו. זאת הדינמיקה של מערכת היחסים שלהם. "אם תפתח את הדלת, אני אכנס. אני אכנס. אני לא רוצה למות. אני לא אוותר באומץ. אני אבעט, אצרח, אלחם. עד הסוף".

הם אוהבים אחת את השני.

"אל תכניס אותי. תאמר לאיימי. לאיימי שלך, שאני נותנת לה את הימים. את הימים אתך. את הימים הבאים. את הימים בהם אני לא יכולה לזכות. קח אותם, בבקשה. אני נותנת לך את הימים שלי".

והוא לא פותח את הדלת. והוא כל כך מצטער. והרובוטים באים. "אל תדאגי. זה מעשה אדיבות".

"ממשק?"

"אני כאן, איימי פונד".

"תראי לי את כדור הארץ. תראי לי את הבית". והממשק מצייתת. יש לי תחושה שלא בפעם הראשונה. "סיפרת לי לך פעם על בחור שפגשתי שם? שהעמיד פנים שהוא בלהקה?" והרובוטים מרדימים אותה. לא שזה משנה, כי היא עוד מעט ולא התקיימה אף פעם. כי הטארדיס עוזבת והמציאות שלה נמחקת.

בטארדיס. רורי והדוקטור. "תמיד ידעת שזה לא יעבוד? הצלת שתי האיימי?"

"הבטחתי לך שאציל אותה. והנה היא. בטוחה".

אני חושב שהדוקטור באמת חושב שהוא עשה את מה שצריך, ושרורי מרוצה. כי הדוקטור הוא לא אנושי. הוא רק דומה לנו. ורורי באמת שמח שאיימי שם. אבל אני חושב שמשהו נשבר בו בנוגע לדוקטור. האמון שלא היה לו ונבנה מחדש.

איימי מתעוררת ושואלת איפה איימי. וההבעה של הדוקטור למשמע השאלה… משהו בה מאד אפל. מאד.

זה היה פרק נהדר, בעיני. איימי ורורי הם הזוג הנשוי הראשון בטארדיס. הפעם הקודמת שהיה זוג, אלה היו רוז ומיקי, ולכולם היה ברור שזה לא עובד. אבל איימי ורורי הם משהו אחר, והם מאפשרים סיפור סיפורים אחרים. ואני אוהב אותם. את הסיפורים. וגם את איימי ורורי.

והפרק הזה היה עליהם. והוא לא היה עליהם. לא נותרו הרבה פרקים לסוף העונה, והפרק הבא נראה כמו עוד פרק מפלצות. והפרק הזה היה על מה שמצפה לנו. על שינוי עתיד שכבר נכתב. ועל מה שאיימי פונד מסוגלת לעשות. ועל מה שהדוקטור ורורי מסוגלים לעשות. כי כאן זה היה פשוט, יחסית. להציל את הדוקטור… זה יהיה מסובך יותר.

נ.ב. היי, אתם יודעים שיש היום בערב גיקדום? תבואו. יהיה טוב.

10 מחשבות על “הדוקטור והזוג הנשוי: The Girl Who Waited”

  1. אני דווקא חשבתי שהפרק היה מתיש למדי.
    קצת מצחיק שאיימי המבוגרת הצליחה לשמור על שיער נקי משערות לבנות, ואפילו נראה שהיא קיבלה קצת בוטוקס (קשה כנראה לעשות העוויות עם האיפור הזה).

  2. הקטע של ההפרדות היה מאוד קשה לסספונד. כמו שאמרת, נכון שהובטחה להם חופשה בגן עדן, ובכל זאת…

    מאוד סימלי שרורי היציב בחר בעוגן ואיימי הלכה על המפל מים האדום.

  3. אותי הפרק קצת עצבן. עוד פעם מישהו מחכה המון זמן למישהו אחר, אמיליה פונד חכתה לדוקטור, הסנטוריון (רורי) חיכה אלפי שנים לאיימי, רורי בסיוטים של איימי (בפרק של גיימן) חיכה שנים לאיימי ועכשיו הוא שונא אותה והנה עוד פעם איימי מחכה לרורי ולדוקטור. די! זה מרגיש ממחוזר ולא מרגיש מספיק שיש התפתחות הוא קשר לפרקים קודמים. כל הזמן שאיימי התלוננה על ה36 שנה שהיא חיכתה להם לבד, אני חיכיתי שרורי יזכיר לה שהוא חיכה לה קצת יותר זמן ושעם כל הכבוד שתרגע קצת. חוץ מזה בטארדיס כבר היו שתי איימי בפרק הקצרצר בו הטארדיס הופיעה בתוך הטארדיס, אז עם כל הכבוד לטכנו באבל לפחות שתהיה עקביות.

    1. זה לא מחזור. זאת תמה. זה לא שמופאט נופל שוב ושוב על הנושא הזה במקרה. ורורי בחר לחכות לה. בחר לחכות לה כשהוא יודע שהיא לכודה שם, ועד מתי יהיה עליו לחכות. היא נכנסה מתוך הידיעה שאוטוטו מצילים אותה. פסיכולוגית, זה שונה לגמרי.

      ו… באמת? אתה הולך לנטפק אותם על פרק בדיחה? באמת?

  4. אני לא הבנתי למה איימי בוכה -> שהם לא באו להציל אותה… "חיכיתי, ולא באתם"
    רורי חיכה לך 2000 שנה בלי למצמץ…
    take it like a man amy

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s