הדוקטור והחתונה: The Wedding of River Song

אנחנו מתחילים בתקציר העונה. טסלקטה, ריבר, אסטרונאוט, סיילנס. השאלה העתיקה ביקום.

גרסת הפוסטר לפרק

לונדון. 5:02 אחה"צ, 22 באפריל 2011 (כלומר, השעה בה ריבר הורגת את הדוקטור, חוץ מזה שזה לא נכון. היא הורגת אותו בשעה הזאת לפי שעון יוטה).

וזאת לא בדיוק הלונדון שאנחנו מכירים. רכבות קיטור, ומכוניות עם כדורים פורחים. זאת לונדון ממש מגניבה. ילדים משחקים בפארק, ומותקפים על ידי טרודקטילים. נו, השלט אמר לא להאכיל אותם. סנטוריון במרכבה ממתין לרמזור. הכותרת בעיתון היא "מלחמת השושנים נמשכת כבר שנה שניה". בטלויזיה, דיקנס מתראיין, וכשהוא נשאל האם הוא יכול להתעלות על ספיישל חג המולד של השנה שעברה, הוא די מבטיח לספק את A Christmass Carol. אבל החלק הרלוונטי הוא "עבר והווה ועתיד באותה העת".

אה, וצ'רצ'יל הוא הקיסר הרומאי הקדוש. ויש לו ממותה. אנחנו לא רואים את הממותה, למרבה הצער. הרופא של צ'רצ'יל הוא סילוריאני. "מה השעה, דוקטור?" "חמש ושתי דקות, קיסר". השעה תמיד חמש ושתי דקות, מסתבר. יומם ולילה. גם התאריך לא משתנה. צ'רצ'יל רוצה לראות את מגד העתידות. הוא נמצא במגדל. צ'רצ'יל שם אותו שם. מביאים אותו.

צ'רצ'יל רוצה לדעת מה קרה לזמן. ומגד העתידות הוא זה שאומר כל הזמן שמשהו קרה לזמן. שכל ההיסטוריה מתרחשת בעת ובעונה אחת. "תסביר לי במובנים שאני יכול להבין. מה קרה לזמן?"

מגד העתידות הוא, כמובן, הדוקטור, והתשובה שלו היא: "אשה".

קרדיטים.

"מוקדם יותר", כתוב על המסך. וברקע אומרים "תדמיין שאתה גוסס, תדמיין שאתה מפחד ורחוק מהבית ובכאב נורא. וכשחשבת שזה לא יכול להיות גרוע יותר, אתה נושא מבט, ורואה את פני השטן בכבודו ובעצמו. שלום דאלק". ואכן, יש שם דאלק. דאלק הרוס, אבל דאלק. הדוקטור פותח אותו, הוא צריך מידע ממאגרי המידע שלו. כל מה שהדאלקים יודעים על הסיילנס.

ואז הדוקטור נכנס למסבאה חייזרית, ומחפש את גדעון ואן דה לר. כשהמוזג שואל מי אומר שהוא כאן, הדוקטור מניח את מוט העין של הדאלק המת על הבר. זה משכנע.

הדוקטור קורא חוברת "סריגה לנערות". ואליו מצטרף "האב גדעון ואן דה לר". שליח לשעבר של הסיילנס. העין שלו מכוסה באחת הרטיות ההן. הדוקטור אומר לו "תנחומי". וכשגדעון תוהה על מה, הדוקטור אומר לו שגדעון ואן דה לר מת לפני חצי שנה. זאת הטסלקטה. הדוקטור שיתק את המערכות שלהם. הוא רוצה לדעת עליהם. ספציפית, הוא רוצה לדעת מה החוליה החלשה שלהם.

ועכשיו יש לנו מישהו שנראה כמו ג'יי לנו ויקינגי עם רטיית סיילנס על העין. הוא משחק שח נגד הדוקטור. המהלך החוקי היחיד שנותר לג'יי לנו הויקינגי הוא המלכה, אבל הוא הזיז אותה כבר 12 פעם, ועכשיו עוברים בה מעל 4 מיליון וולט. הקהל ממש רוצה שהוא יזיז אותה. "זאת הסיבה שקוראים לזה שח חי. אפילו אם הכפפה בחיים לא תגיע לרץ 4 בחיים".

הדוקטור וג'יי. בתמונה מסתתר שחקן נבא לשעבר

ג'יי: "אני מת. אלא אם תיכנע". הדוקטור מוכן להיכנע, תמורת מידע. "אני עובד בשביל הסיילנס. הם יהרגו אותי".

דוקטור: "הם יהרגו גם אותי בקרוב. התכוונתי לשכב ולקבל את זה, אבל אתה יודע מה? לפני שאמות, אני רוצה לדעת למה אני צריך למות".

לנו הויקינגי שולח אותו לדוריום מלדובה. אבל כידוע, דוריום מת. לנו הויקינגי חושב שזה לא משנה. אם הדוקטור ייכנע, הוא ייקח אותו אליו. הדוקטור נכנע. הקהל מבואס.

ועכשיו הם במנהרה מאינדיאנה ג'ונס. אין שם עכברושים. הגולגלות אוכלות אותם. כן, יש שם גולגלות. גולגלות שזזות. כרגע הן מסתובבות להתבונן בדוקטור ובלנו. דוריום נמצא בקופסה, כי יש אנשים עשירים, והוא תמיד היה עשיר. הדוקטור פותח את הקופסה של דוריום, ודוריום מתעטש. הוא מודה לג'יי לנו הויקינגי, שמסתבר שקוראים לו גאנתוק. גאנתוק רוצה להרוג אותו, אבל הוא נופל במלכודת, והגולגלות אוכלות אותו. הדוקטור מזועזע. דוריום מתעורר.

והדבר הראשון שהוא עושה זה לעבוד על הדוקטור. "תגיד לי את האמת, דוקטור, כמה קשות הפציעות שלי?" וכשהוא רואה שהדוקטור נבוך, הוא פורץ בצחוק. הוא יודע בדיוק מה מצבו.

התחביב החדש של הדוקטור?

צ'רצ'יל חושב שכל זה מגוחך. הוא לא יודע למה הוא בכלל מקשיב לדוקטור, שאומר לו שבמציאות אחרת, הם חברים. והוא חש בכך, כפי שהוא חש שמשהו אינו כשורה בזמן. "הזכרת אשה?"

"כן. אני מגיע אליה".

"איך היא? מושכת, אני מניח".

"גיהינום. בעקבים גבוהים". צ'רצ'יל מסוקרן.

דוריום די מרוצה ממצבו. יש לו שבב מדיה, והוייפיי במערה מצוין. הדוקטור רוצה לדעת על הסיילנס.

"מסדר דתי בעל כוח ודיסקרטיות ניכרים. הם נוהגים לכנות את עצמם 'זקיפי ההיסטוריה'".

"והם רוצים שאמות".

"לא, לא באמת. הם פשוט לא רוצים שתישאר בחיים".

"אז בסדר. דאגתי קצת".

"אתה אדם עם עבר ארוך ומסוכן. אבל העתיד שלך מבעית יותר במידה אינסופית. הסיילנס מאמינים שיש למנוע אותו".

"אתה יודע, יכולת לספר לי את כל זה, בפעם האחרונה שנפגשנו".

גולגלות קטלניות 2

"זה היה יום עמוס וערפו לי את הראש".

"מה כל כך מסוכן בעתיד שלי?"

"על שדות טרנזאלור, בנפילת האחד עשר, כשאף בריה חיה לא יכולה לשקר, או לא לענות, תישאל שאלה. שאלה שאסור אף פעם לענות עליה".

"שתיקה תשתרר כשהשאלה תישאל…"

"תרגום טוב יותר יהיה 'שתיקה חייבת להשתרר. השתיקה נחושים בדעתם שהשאלה לא תזכה לתשובה. שהדוקטור לעולם לא יגיע לטרנזאלור".

"אני לא מבין? איך זה קשור אלי?"

השאלה הראשונה. השאלה העתיקה ביותר ביקום החבויה לעיני כל. התרצה לדעת מה היא?"

"כן!"

"אתה בטוח?"

כל הגולגלות מתבוננות בהם.

"בטוח מאד מאד?"

"כמובן".

"אז אספר לך. אבל זה על ראשך".

ואז הם בטארדיס. כן, שניהם. דוריום בקופסה שלו. והוא רוצה שהיא תחזור למקומה. הוא נפל על האף. הדוקטור חוזר לעמוד של זמן מותו במסך של הטארדיס. ברקע, דוריום ממשיך לדבר: "כולנו חייבים למות, דוקטור, אבל אתה יותר מרובנו. אתה מבין את זה, נכון? אתה יודע מה השאלה עכשיו, אתה מבין שאתה חייב למות!

צ'רצ'יל רוצה לדעת מה היתה השאלה. ולמה פירושה שהוא חייב למות.

"נניח שהיה אדם שידע סוד. סוד נורא ומסוכן שאסור לגלות. איך היית מוחק את הסוד הזה מהעולם? משמיד אותו לנצח, לפני שניתן לומר אותו". בלית ברירה, צ'רצ'יל היה משמיד את האדם. "ושתיקה תשתרר. כל הפעמים ששמעתי את המילים האלה, לא הבנתי שזאת השתיקה שלי. המוות שלי. הדוקטור ייפול". ואז הדוקטור מבין משהו. "למה אנחנו כאן?"

צ'רצ'יל מסביר שהם בחדר הסנאט. הדוקטור תוהה למה הם עזבו את המשרד של צ'רצ'יל. צ'רצ'יל חושב שהם רצו לטייל. הדוקטור חושב שהוא רץ. צ'רצ'יל מתבונן באקדח שבידו. הדוקטור תוהה למה הוא אוחז בו. צ'רצ'יל חושב שזה בגלל שמגד העתידות הוא אדם שמסוכן להיות במחיצתו. הדוקטור מבחין שעל היד שלו, יש סימון אחד בטוש. הופה. סיילנס. הדוקטור מסכים שמסוכן אתו. צ'רצ'יל רוצה שהוא ימשיך בסיפור.

לדוריום יש כאב ראש נורא. זה בגלל שהוא הפוך בתיבה. הדוקטור רוצה לדעת למה אגם סילנסיו, למה יוטה? מסתבר שזאת נקודה דוממת בזמן. קל יותר ליצור נקודה קבועה בנקודות דוממות. והמוות של הדוקטור הוא נקודה קבועה. דוריום חושב שהדוקטור לא יכול לברוח מזה.

הדוקטור משיב שהוא בורח – או רץ, בהתאם לאיך שאתם רוצים לתרגם את זה – כל חייו. ולמה לו להפסיק?

כי עכשיו הוא יודע מה מונח על כפות המאזניים. ולמה חייו חייבים להסתיים. הדוקטור חושב שהם לא חייבים להסתיים היום. דוריום לא רואה את הטעם בעיכוב. כמה זמן הדוקטור מתעכב כבר (שאלה טובה, שאנחנו לא מקבלים עליה תשובה. כפי שכתבתי בפרק הבא, אם אנחנו מאמינים למופאט, עברו מאתיים שנה. מצד שני, כלל ראשון: המופאט משקר).

הדוקטור אמר שהוא היה בסיבוב פרידה. דברים לעשות, אנשים לראות. תמיד יש עוד. הוא יכול להמציא צבע חדש, להציל את הדודו, להצטרף לביטלס! ואז הוא אומר לטלפון "שלום, זה אני. תשיגו אותו. תגידו לו שאנחנו יוצאים והכל על חשבוני פרט לכסף והנהיגה". וחוזר לבן שיחו שבטארדיס: "יש לי מכונת זמן, דוריום. הכל עדיין ממשיך. בעבורי, זה לא מפסיק אף פעם. ליז הראשונה עדיין ממתינה בחורשה לברוח להתחתן איתי. אני יכול לעזור לרוז טיילר בשיעורי הבית שלה, אני יכול ללכת לכל מסיבות הרווקים של ג'ק בלילה אחד!" יחסית למישהו שחושב ללכת לכל מסיבות הרווקים של ג'ק, הוא די כועס.

דוריום עונה. "הזמן משיג את כולנו!"

"הוא מעולם לא הניח כפפה עלי!" עונה הדוקטור. ואז יש מישהו על הקו בטלפון. "הלו".

אלוהים, השיער הזה

מעבר לקו יש אחות. "דוקטור, אני כל כך מצטערת, לא ידענו איך ליצור אתך קשר. אני חוששת שבריגדיר לת'ברידג'-סטיוארט נפטר לפני מספר חודשים. דוקטור?" ומצב הרוח משתנה. הדוקטור מהורהר ומהוסס. מספרים לו שהבריגדיר מת בשלווה, ושהוא דיבר עליו הרבה, אם זה מנחם אותו. תמיד הכריח אותם למזוג עוד ברנדי למקרה שהוא יבוא לבקר באחד מהימים". דוריום רוצה לדעת מה הבעה. הדוקטור צריך רגע להתאושש.

זה מסוג הרגעים שהמשמעות שלהם ברורה גם למי שלא יודע שניקולס קורטני, ששיחק את הבריגדיר ב-107 פרקים של הסדרה הישנה, נפטר השנה בגיל 81. אבל צריך להמשיך, ומעצב לעצב, הדוקטור שולף את המעטפות. אני מאד אוהב איך מופאט שילב רגע עצוב שהוא בעצם רגע מהחיים האמיתיים, כנקודה בעלילה. והדוקטור אומר, "הגיע הזמן… הגיע הזמן".

ואז הוא מוסר את המעטפות לטסלקטה. בטסלקטה חושבים שהוא יכול למסור את ההודעה בעצמו, אבל זה יגרום לחציית קו הזמן שלו, ועדיף לא לעשות את זה. לפי התיקים של הטסלקטה, זה הסוף שלו. המסע האחרון שלו. הם ימסרו את ההודעות שלו. הוא יכול לסמוך עליהם. הדוקטור, עגום, מודה להם.

הם אומרים לו, בעודו הולך, "דוקטור, לא משנה מה אתה חושב על הטסלקטה, אנחנו אלופי החוק והסדר, כפי שאתה תמיד היית. האם אין עוד דבר שנוכל לעשות?" הוא יוצא מן החדר. מה שהוא לא אומר הוא שהוא מעולם לא היה אלוף החוק, ובטח לא הסדר. הדוקטור הוא, אם הוא אלוף של משהו, אלוף הצדק. צדק זה לא חוק וסדר. זה מושג שונה לגמרי.

והמעטפות נמסרות, בזמן שצרצ'יל אומר, "למה שתעשה את זה? מכל הדברים שסיפרת לי, זה הדבר בו הכי קשה לי להאמין". ואיימי פותחת את המעטפה, עם התאריך והקואורדינטות. וריבר פותחת את המעטפה בתא שלה, בעוד צ'רצ'יל אומר "למה שתזמין את החברים שלך לראות את מותך?"

התשובה היא: "הייתי חייב למות. לא הייתי חייב למות לבד. ואז אנחנו בפרק הראשון, והרגע בו איימי ורורי רואים את הדוקטור. והדוקטור מקריין: "איימי ורורי. הסנטוריון האחרון והנערה שהמתינה. לא משנה כמה אפל היה, הסתובבתי, והם היו שם. אם הגיע הזמן ללכת, תזכור מה אתה מותיר מאחור. תזכור את הטוב ביותר. חברי תמיד היו הדבר הטוב ביותר בי".

"ואמרת להם שזה יקרה?"

"יעזור אם תפסיק לשאול שאלות" יש כבר שלושה סימנים על הזרוע של הדוקטור. "אין לנו הרבה זמן", בלחש.

וכשריבר מגיעה עם אקדח בפרק פתיחת העונה, צ'רצ'יל שואל: "והאשה הזאת עליה דיברת. הזמנת אותה?" וריבר מחייכת ו"שלום מתוק".

"כן. היא היתה שם. ריבר סונג באה פעמיים". ושוב אנחנו בפרק פתיחת העונה. והבקבוק מנפוליון. "הכל היה מוכן. היה עלי לעשות רק עוד דבר אחד. היה עלי למות". ואז האסטרונאוטית מגיעה. והדוקטור אומר להם לא להתערב, והדוקטור הולך לאגם. ונעמד.

וריבר פותחת את הקסדה. "ובכן", אומר הדוקטור. "הנה אנחנו לבסוף".

"אני לא יכולה לעצור את זה", אומרת ריבר. "החליפה שולטת במעשיה".

"את לא אמורה לעצור את זה. זה חייב לקרות"

הרוצחת בעל כורחה

"תברח".

"ברחתי. הבריחה הביאה אותי לכאן"

"ניסיתי להילחם בזה, אבל אני לא יכולה. זה חזק מדי"

"אני יודע. זה בסדר. זה המקום בו אני מת. זאת נקודה קבועה, זה חייב לקרות, זה תמיד קורה. אל תדאגי. אפילו לא תזכרי את זה. תתבונני לשם". והיא רואה את עצמה.

"זאת אני. איך אני יכולה להיות שם?"

"זאת את מן העתיד. מרצה מאסר על רצח שסביר להניח שאת לא זוכרת. הרצח שלי".

"למה שתעשה את זה? למה שתגרום לי לצפות?"

"כדי שתדעי שזה בלתי נמנע". והיא מרימה את הזרוע. "ושנסלח לך. תמיד ולחלוטין נסלח לך". והיא מכוונת את הזרוע.

"בבקשה, אהובי. בבקשה. פשוט תברח!"

"אני לא יכול".

"ניתן לשכתב את הזמן".

"שלא תעזי. להתראות, ריבר". והיא עצובה, והוא קורץ לה קריצה קטנה. והיא עצובה, והוא עוצם את העיניים, ויש קול יריות ואור של יריות, והוא מגיב… לקול. ופותח את העיניים בהיסוס".

"שלום, מתוק". בחיוך.

"מה עשית?"

"ובכן, אני חושבת שרוקנתי הרגע את מערכות הנשק שלי".

"אבל זה קבוע. זאת נקודה קבועה בזמן".

"אפשר לשכתב נקודות קבועות".

"לא, אי אפשר. כמובן שאי אפשר. מי אמר לך?!" והם נעלמים שניהם באור בוהק. וגם איימי ורורי.

וחזרנו לדוקטור המזוקן, עם צ'רצ'יל. "נו? מה קרה?"

"כלום".

"כלום?"

"כלום קרה. ואז הוא המשיך לקרות. או, אם אתה מעדיף, הכל קרה בעת ובעונה אחת. וזה לא יפסיק. הזמן גווע. השעה תהיה 5:02 אחר הצהריים לנצח נצחים. מחט שתקועה על תקליט".

"תקליט? אלוהים אדירים, בנאדם, מעולם לא שמעת על הורדות?"

"אמר וינסטון צ'רצ'יל", אמר הדוקטור.

"אבק שריפה. זה אבק שריפה! אה. נראה שיריתי בזה". וצ'רצ'יל מרים את האקדח.

והדוקטור מרים חנית. "נראה שאנחנו מגנים על עצמנו".

מעניין כנגד מי הם מתגוננים

"אני לא מבין".

"היצורים שמובילים את הסיילנס. בריות ראויות לציון… הם חסיני זיכרון".

"אבל מה זה אומר?"

"אי אפשר לזכור אותם. ברגע שאתה מסב את מבטך אתה שוכח שהם היו שם". יש כבר ארבעה סימנים על הזרוע של הדוקטור. "אל תיבהל, במספרים מועטים, הם לא קשים מדי". והדוקטור מרים את החנית ומתבונן ביד השניה שלו, שבה ניתן לראות 15 חמישיות של סימונים. כלומר, 75 סימנים. ואז גם אפשר לשמוע את הסיילנס. והדוקטור וצ'רצ'יל מרימים מבט. ועל התקרה, תלויים הפוך כמו ערפדים, יש המון המון סיילנטים. ואז מושלכת פצצה לחדר.

והדוקטור מפיל את צ'רצ'יל ונכנסים חיילים. "תמשיכו להתבונן בסיילנטים בכל העת, ותשמרו על כונני העין שלכם פעילים". ואשה נכנסת לחדר. וצ'רצ'יל תובע לדעת "מי את. תזדהי".

ומבעד לעשן, היא מגיחה ומזדהה. "פונד. אמליה פונד". ויש לה רטייה על העין.

הדוקטור מאושר, וצ'רצ'יל מכוון אליה את האקדח, אבל הדוקטור עוצר אותו. "לא, היא לצידנו. זה בסדר. ואז הוא רואה את הרטייה. "לא. לא, איימי, איימי. למה את עונדת את זה." ואז היא יורה בו.

יש מאוורר תקרה, וקריין ברדיו אומר "הממשלה התנצלה שוב על הפרעות הרדיו הארוכות שנגרמו על ידי התקלחויות סולריות וכתמי שמש". והדוקטור מתעורר, ואיימי שם. עדיין עם הרטייה.

"איימי?"

"רובי ההלם האלה לא מהנים, אני מתנצלת. רציתי להימנע משיחה ארוכה. אבל אתה צריך להתעורר, נהיה בקהיר עוד מעט".

"איימי פונד. אמליה םפונד מלדוורת', בבקשה תקשיבי לי. אני יודע שזה נראה בלתי אפשרי, אבל את מכירה אותי. בגרסה אחרת של המציאות את ואני היינו החברים הכי טובים. נסענו ביחד, היו לנו הרפתקאות… הוא מתקשה קצת לקום, ולרגע אנחנו רואים לוח עם המון פתקים מודבקים עליו. "אמליה פונד! גדלת עם קרע בזמן בקיר חדר השינה שלך. את יכולה לראות מה שאחרים לא יכולים, את יכולה לזכור דברים שלא קרו". שוב אפשר לראות, לרגע, את הקיר עם הפתקים והציורים. "ואם תנסי, אם באמת תנסי, תוכלי…" ואז איימי מסמנת בעין שלה והדוקטור קולט שהדבר בו הוא מנופף הוא טארדיס קטנטנה. והפתקים על הקיר מכילים ציורים שקשורים כולם להרפתקאות שלהם. ואז הדוקטור קולט.

"אתה נראה נורא".

"את נראית נהדר".

"גם אתה. אבל אל תדאג, נתקן את זה במהרה". והיא שולפת מארון את החליפה שלו.

חשבנו לקנות דגים, אבל החלטנו ללכת על סיילנטים

"ג'רונימו!"

ואז הוא שוב לבוש כמו עצמו, אבל עם שיער ממש ארוך. "טוב, את יכולה להסתובב. איך אני נראה?"

"מגניב".

"באמת?!"

"לא".

"אבל משרד מגניב. למה יש לך משרד? את בוסית סוכנת סודית מיוחדת? אבל אני לא בטוח בנוגע לרטייה".

"זאת לא רטייה. הזמן השתבש. חלק מאיתנו הבחנו בכך. יש צוות שלם שעובד על כך… אתה תראה".

"ויש לך משרד ברכבת. זה כל כך מגניב. לי יכול להיות משרד? אף פעם לא היה לי משרד! או רכבת. או רכבת / משרד". והיא מחבקת אותו.

"אלוהים, התגעגעתי אליך!"

"אוקיי, חיבוקים וגעגועים עכשיו. איפה הרומאי?"

"אתה מתכוון לרורי!"

"ממ".

"בעלי רורי, כן? זה הוא, נכון? אין לי מושג. אני לא מצליחה למצוא אותו. אני אוהבת אותו מאד, נכון?" היא מראה ציור שנראה… ארמ… קצת כמו רורי? וקצת יותר כמו ג'יימס דין או ספייק או משהו.

"מסתבר", עונה הדוקטור.

"אני חייבת לעשות את זה, לכתוב ולצייר דברים. פשוט קשה להמשיך לזכור. .."

"זאת לא אשמתך. הזמן השתבש. את זוכרת למה."

"לצד האגם".

"אגם סילנסיו, יוטה. אני מתתי".

המתולתלות

"ואז לא מתת. אני זוכרת את זה פעמיים, בדרכים שונות".

"שתי גרסאות שונות של אותו הארוע. שמתרחשות באותו הרגע. הזמן שוסף לרווחה. עכשיו תראו אתכם. כל ההיסטוריה מתרחשת בעת ובעונה אחת".

"אבל זה משנה? כלומר, אנחנו לא יכולים להישאר ככה?"

"הזמן לא רק קפוא. הוא מתפורר. זה יתפשט ויתפשט וכל המציאות פשוט תתמוטט".

"המפקדת, אנחנו עומדים להגיע". היי, זה רורי. הוא חייל. עם רטייה. "יש להפעיל את כונני העין ברגע שנרד מהרכבת". הדוקטור שמח לראות אותו.

"צודק. תודה לך, קפטן ויליאמס".

דוקטור: "שלום".

רורי: "שלום אדוני. שמח לפגוש אותך".

איימי, "קפטן ויליאמס. הטוב שבטוב. לא הייתי יכולה לחיות בלעדיו". הדוקטור מתבונן באיור וצוחק. "לא". בעוד רורי הולך ומתבונן מדי פעם לאחור.

"מה הבעיה?" שואלת איימי.

"איימי… את תמצאי את רורי שלך. את תמיד מוצאת אותו. אבל את באמת חייבת לחפש".

"אני מחפשת!"

"אמליה פונד שלי. את לא תמיד מחפשת מספיק".

מי גיבור, מי?

"למה אתה מבוגר יותר? אם הזמן לא באמת עובר, איך יכול להיות שאתה מזדקן?"

"הזמן עדיין עובר בעבורי. לכל פיצוץ יש מוקד. זה אני. אני מה שלא בסדר".

"מה לא בסדר אתך?" והדוקטור עוצם עיניים בעצב ומסתובב.

"אני עדיין בחיים". איימי קצת המומה. והרכבת שורקת, ו… נכנסת לפירמידה. על הפירמידה מצויר דגל אמריקאי ענק וכתוב "אזור 52".

רורי רוצה שהדוקטור ישים רטייה. כשהוא תוהה למה, מסבירים לו שזה כונן עין, שמתקשר ישירות עם מרכזי הזיכרון של המוח, ומשמש כאחסון חיצוני. זה הדבר היחיד שעובד עליהם. כי, כזכור, מוח חי לא יכול לזכור אותם. ברקע אפשר לשמוע קולות של סיילנטים, למקרה שלמישהו לא ברור על מי זה "הם". ואז גם רואים אחד מהם. במה שנראה כמו מיכל מים. כן, בחליפה.

הם לכדו כבר מעל 100 סיילנטים. וכולם מוחזקים בפירמידה. הדוקטור תהה תמיד איך הסיילנטים נראים. איימי אומרת שאם הוא רק ישים כונן עין, הוא יוכל לזכור. אבל רק כל עוד הוא עונד אותו.

הדוקטור מציין את זה שכל המשרתים האנושיים של הסיילנטים עונדים את הכוננים. איימי אומרת, כלאחר יד שאין להם ברירה אחרת. הדוקטור שם את הרטייה.

רורי מציין שהסיילנטים "מבחינים" בדוקטור. הוא, מצידו, חושב שזה מובן. איימי תוהה למה הגזע האנושי כבר לא הורג אותם ברגע שהם רואים אותם. שאלה מצוינת, איימי! (שאלה שנועדה ללא ספק לחסוך למופאט שאלות בטוויטר) הדוקטור מזכיר שזה היה במציאות אחרת לגמרי. הוא תוהה למה המיכלים.

רורי מסביר שהסיילנטים שואבים חשמל מכל דבר, וכך הם תוקפים. הנוזל אמור לבודד אותם. ורורי ממש לא אוהב את איך שהם מתבוננים בדוקטור. הוא רוצה לבדוק את זה. הוא שולח שני חיילים לבדוק את האיטום של כל המיכלים, בקומה מעל וכל אלו שמעליה. ושידאגו שכולם יבדקו. והוא הולך אחריהם.

הדוקטור מציין בפני איימי שקפטן ויליאמס הוא בחור נחמד, ותוהה מה שמו הפרטי. התשובה היא "קפטן". הו, איימי. הדוקטור רוצה שהיא תחכה לו רגע. הוא רוצה לבדוק משהו. כשהוא הולך, איימי, ממש מרוצה מעצמה, אומרת לדש החולצה שלה "אנחנו בפנים. הוא בדרך".

הוא ניגש לרורי, שבודק מיכלים. "החייל הנאמן, מחכה שיבחינו בו, תמיד התבנית. למה זה?"

רורי תוהה על מה הוא מדבר. הדוקטור מנסה לשדך, ומציע לו להציע לבוסית שלו לצאת. הוא טוען שהיא אמרה שהיא מחבבת אותו.

רורי רוצה לדעת מה היא אמרה. הדוקטור מנסה לענות במעורפל, אבל רורי רוצה תשובה מדויקת. הדוקטור ממש מתקשה. "היא אמרה שאתה מר… לוה… להט. ושהיא רוצה לצאת אתך לסמס ולאכול לחמניות".

רורי: "באמת לא עשית את זה בעבר, נכון?"

דוקטור: "לא, מעולם לא". מה, "הדייר" לא נחשב? רורי נפרד ממנו והדוקטור הולך. הסיילנט הקרוב מעוניין בו מאד.

כשהוא מגיע לאיימי, היא אומרת, "בוא דוקטור, הגיע הזמן שתפגוש ידידות ותיקות". אבל זה באנגלית, אז המגדר נייטרלי. לא שיש ספק כלשהו מי אחת הידידות. רורי, בינתיים, כורז לכולם לבדוק את יחידות האיטום.

מדענית עם רטייה ניגשת למישהי מתולתלת. מעניין מי זאת יכולה להיות? היא אומרת למתולתלת. פאק איט. לריבר: "צדקת, עצם הנוכחות שלו בבניין גרמה ללולאה להתארך בכמעט ארבעה כרונונים".

דוקטור: "שלום מותק, אני בבית".

קובריאן לא משפרת לאנשים את מצב הרוח

ריבר: "ובאיזה מין זמן אתה מגיע?" שזה תרגום בעייתי, אבל משפט בעייתי לתרגום. וזה גם מה שהיא אמרה לו כשהוא הציל אותה בטארדיס בסוף העונה שעברה.

מאחוריה, קשורה לכיסא, קאבוריאן, שמודיעה שזה "מות הזמן, סוף הזמן, הסוף של כולנו. למה לא יכולת פשוט למות?"

הדוקטור טוען שהוא עשה כמיטב יכולתו: הוא הגיע. אבל "פשוט אי אפשר להשיג פסיכופטים כיום". הוא אוהב את מה שריבר עשתה לפירמידות. איך היא השיגה את כל זה?

"ליפסטיק מעורר הזיות. עובד נהדר על הנשיא קנדי. וקליאופטרה היתה ממש קלה לשכנוע". גם הדוקטור תמיד חשב כך, על קליאופטרה, וריבר אומרת שהיא הזכירה אותו.

"מה היא אמרה?"

"תורידי את האקדח?"

"ועשית את זה?"

"בסופו של דבר".

קובריאן לא רוצה לצפות בהם מפלרטטים.

"זאת היתה כזאת טעות בסיסית, נכון מדאם קובריאן? לקחת ילדה, לגדל אותה להיות פסיכופטית מושלמת, להציג אותה בפני הדוקטור. במי עוד יכולתי להתאהב?" אני לא אוהב את המשמעות של המשפט הזה, לא בנוגע לריבר (היא אומרת שהאהבה שלה לדוקטור מיוצרת, לא קשורה אליה) ולא בנוגע לדוקטור.

הדוקטור מחייך, אבל טוען שזה לא מצחיק. המציאות בסכנת מוות. "תגידי לי שאת מבינה את זה?"

כנראה שלא. כי התשובה שלה היא "ארוחת ערב?"

"אין לי זמן. לאף אחד אין זמן, מכיוון שכל עוד אני חי, הזמן גווע. בגללך, ריבר".

"בגלל שסירבתי להרוג את האיש שאני אוהבת".

"אז את אוהבת אותי. אוה, זה כל כך מתוק מצידך! נכון זה מתוק?" והוא ניגש אליה, אבל איימי מורה לחיילים לתפוס אותו. ריבר "לא טיפשה, מתוק". היא יודע מה יקרה אם הם ייגעו. הדוקטור משתחרר מהחיילים ואוחז בה. ריבר צועקת שיורידו אותו ממנה, ואיימי צועקת "לא" ושיעזוב אותה.

המדענית רואה שהזמן זז. והדוקטור מתנצל, אבל זאת הדרך היחידה. והאפקט עם ההקפאה והאור חוזר, והם לצד האגם. והיא בוכה ומכוונת. ואז שוב האפקט, והיא משתחררת ממנו והחיילים מושכים אותו. "שימו אותו באזיקים".

הדוקטור, בייאוש, "למה תמיד יש לך אזיקים?" וגם, מנת טכנובאבל: "זאת הדרך היחידה, ריבר, אנחנו הקטבים המנוגדים של ההפרעה. אם ניגע, נקצר את הדיפרנציאל, הזמן יכול להתחיל שוב".

"ואני אהיה ליד אגם, הורגת אותך".

"והזמן לא יתפרק. השעונים יתקתקו. המציאות תמשיך. אין דרך אחרת".

"לא אמרתי שיש, מתוק".

ובינתיים, סיילנט מצמיד יד למיכל, והוא נסדק. רורי, שבודק את המיכלים, רואה שמים מטפטפים מלמעלה, מהקומה מעל. ויורדים במדרגות.

ריבר: "יש כל כך הרבה תיאוריות בנוגע אליך ואלי, אתה יודע". מה, בפורומים?

דוקטור: "רכילות זולה".

ריבר: "ארכיאולוגיה".

דוקטור: אותו הדבר". אני חייב לציין, שבתור הפרק הגדול של מערכת היחסים שלהם, הדברים שהם – אבל בעיקר הוא – אומרים ממש לא נחמדים. ריבר, כזכור, היא ארכיאולוגית.

ריבר: "האם אני האשה שנישאת לך או האשה שרוצחת אותך?"

דוקטור: "אוה, אני לא רוצה להתחתן איתך".

ריבר: אני לא רוצה לרצוח אותך".

דוקטור: "זה לא כיף בכלל".

ריבר: זה לא, נכון?"

איימי, בינתיים, מבחינה גם היא במים המטפטפים. ועכשיו הסיילנט במיכל ליד רורי מצמיד יד למיכל, שנסדק במהירות. ויש סיילנט מתגנב מאחוריו.

דוקטור: "הפירמידה מעל לנו. כמה סיילנטים לכדתם בתוכה?"

קובריאן, מרוצה מעצמה מאד: "אפס. הם לא לכודים. מעולם לא היו. הם חיכו לזה, דוקטור. לך".

והנה רורי, שבא להודיע שכל הסיילנטים השתחררו. ואכן, הם הורגים אנשים בחשמל, בעודם יורים בהם. הרמ. למה הם לא מתים? יריות עובדות עליהם.

רורי חוסם את הדלת, ומודיע שאף אחד לא נכנס. הוא אופטימי ביכולת שלהם לטפל במצב, עקב היתרון המספרי.

קובריאן: "ואתם עונדים כונני עין. הם מבוססים על שלי, אני חושבת. אופס".

בעוד הדוקטור תובע לדעת למה היא מתכוונת, המדענית הצעירה מקודם אוחזת בעין שלה… ומתה. קובריאן מרוצה. כונני העין של החיילים מופעלים, והם נופלים כמו זבובים. הדוקטור צועק שכולם יסירו את הכוננים. איימי מסירה את שלו, רורי מסיר את של חייל אחר.

קובריאן: "השתיקה לעולם לא תרשה יתרון לאחר, מבלי שיהיה להם יתרון משלהם. ההשפעות יהיו שונות מאדם לאדם… מוות או סבל משתק. אבל הם יחסלו את כולכם, בזה אחר זה". בזמן שהיא מדברת, ריבר מתאמצת להסיר את הרטייה של איימי. כשהיא מסיימת, הרטייה שלה עצמה מתחילה לזהור. היא מתחננת שיפסיקו. הדוקטור אומר לריבר שהם יכולים להפסיק את זה עכשיו. היא והוא. הוא מנסה למשוך את איימי לעזרתו, אבל היא אומרת שהן עבדו על משהו, ושייתן להן להראות לו. הדוקטור אומר שזמנו תם.

איימי: "אנחנו עושים את זה בעבורך".

דוקטור: "אז אנשים מתים בעבורי. לא אודה לך על כך, אמליה פונד". הן מבקשות שהוא ייתן להן להראות לו. איימי שואלת את רורי – שלא הוריד את הרטייה – כמה זמן יש להם.

"שתי דקות?"

"זה מספיק. אנחנו הולכים לחדר הקולטן, בראש הפירמידה. אני מקווה שאתה מוכן לטפס".

רורי אומר שהוא יחכה, וירוויח להם כמה זמן שיוכל. איימי רוצה שהוא יוריד את הרטייה. רורי: "אני לא יכול לעשות את זה, המפקדת. אני עשוי לשכוח מה מגיע".

איימי: "אבל עשויים להפעיל אותה בכל רגע".

רורי: "היא כבר פועלת, המפקדת". רורי פאקינג ויליאמס. איימי מזועזעת, ואנחנו רואים אותו קופץ אגרוף אדום. "אבל אני לא מועיל לך אם אני לא זוכר". הדלת חוטפת מכה, בעוד אני חושב שאם מישהו אמור להיות מסוגל לזכור כאן משהו, זה איימי את רורי. "את חייבת ללכת *עכשיו*, המפקדת".

והיא מודה ל"קפטן ויליאמס" והולכת. אבל לא בלי מבט לאחור.

הכאב של רורי נורא, והדלת נפרצת. והיא מרים את האקדח מכאב, והסיילנטים מתקרבים, והוא על הברכיים, בעוד הסיילנט אומר "רורי ויליאמס. האיש שמת ומת שוב, תמות פעם אחרונה ודע שהיא לעולם לא תחזור בעבורך".

אבל, כמובן, הם טועים. היא חוזרת. היא חוזרת עם תת מקלע. וכן, כדורים הורגים אותם. היא מקימה את רורי, ומעיפה את הרטייה, והם מתחילים לצאת מהחדר, כשמדאם קובריאן אומרת "איימי, תעזרי לי". הרטייה שלה חצי נפלה מהעין. או שמישהו הוריד אותה.

איימי: "את לקחת את התינוקת שלי ממנו. ופגעת בה. ועכשיו היא גדולה והיא בסדר גמור, אבל אני לעולם לא אראה את התינוקת שלי שוב".

קובריאן: "אבל עדיין תצילי אותי. כי זה מה ש*הוא* היה עושה. ולעולם לא תעשי משהו שיאכזב את הדוקטור היקר שלך". רורי אומר שהם חייבים ללכת.

איימי: "הדוקטור מאד יקר לי, את צודקת. אבל את יודעת מה הוא עוד, מדאם קובריאן?" והיא מתכופפת קרוב, ואומרת: "לא כאן". והיא מחזירה את הרטייה. "ריבר סונג לא קיבלה הכל ממך… מותק". זוכרים את ריבר נגד הדאלק מסוף העונה שעברה. זה בדיוק, אבל בדיוק, אותו הדבר. אבל יותר. וקובריאן צורחת.

כשהיא צווחת ברקע, איימי, זרועה משולבת בזו של רורי, אומרת, "אז, אתה ואני. אנחנו צריכים ללכת לשתות משהו מתישהו".

"אוקיי".

"ולהתחתן".

חתונה מאעפנה. נשיקה סבבה.

"בסדר גמור". השלווה שבה הוא אומר את זה היא גאונות קומית.

ובינתיים, סיילנטים הורגים אנשים.

ובראש הפירמידה, ריבר והדוקטור. יש שם אות מצוקה טיימי ויימי. מי בנה את זה?

"אני ילדת הטארדיס. אני מבינה את הפיזיקה".

"זה כל מה שיש לך, אות מצוקה?"

"שלחתי הודעה. קריאת מצוקה. מחוץ לבועת הזמן שלנו, היקום ממשיך להסתובב, ואני שלחתי הודעה לכל מקום, לעתיד ולעבר, להתחלה ולסוף כל הדברים. 'הדוקטור גוסס. בבקשה, בבקשה תעזרו'".

"ריבר, ריבר, זה מגוחך. זה לא אומר שום דבר לאף אחד. זה מטורף. חמור מכך, זה מטופש! את מביכה אותי". תשמעו, בשלב הזה אני כבר לא מבין למה היא אוהבת אותו. אני מבין שהוא כועס עליה על כך שהיא הרסה את כל הזמן וכל זה, אבל רבאק. הוא מתנהג אליה נורא.

איימי ורורי מגיעים. "חסמנו את הדלת. יש לנו כמה דקות, פשוט תספרי לו, ריבר".

ריבר: "הדיווחים על כתמי שמש והתלקחויות סולאריות. אין כאלה. זאת לא השמש. זה אתה. השמים מלאים במיליון, מיליון קולות שאומרים כן, כמובן שנעזור. נגעת בחיים כה רבים. הצלת כל כך הרבה אנשים. חשבת שבבוא זמנך, באמת יהיה עליך לעשות משהו יותר מאשר לבקש?" הוא נבוך. ובצדק. "החלטת שליקום עדיף בלעדיך, אבל היקום לא מסכים".

דוקטור: "ריבר. אף אחד לא יכול לעזור לי. נקודה קבועה שונתה. הזמן מתפורר".

ריבר: "אני לא יכולה לתת לך למות".

דוקטור: "אבל אני חייב למות".

ריבר: "תשתוק! אני לא יכולה לתת לך למות מבלי שתדע שאתה אהוב. על ידי כה רבים וכל כך הרבה. ועל ידי אף אחד לא יותר ממני".

דוקטור: "ריבר, את ואני, אנחנו יודעים מה זה אומר. אנחנו נקודת האפס של פיצוץ שיאפוף את כל המציאות. מיליארדים על מיליארדים יסבלו וימותו".

ריבר: "אני אסבול אם יהיה עלי להרוג אותך". וברגע הזה אני כועס עליה על האנוכיות האיומה במשפט הזה, אבל נזכר במשהו שגם הדוקטור יודע: יום אחד, היא תמות בשבילו.

דוקטור: "יותר מכל יצור חי ביקום?"

ריבר: "כן". וכן, אחרי הכל, היא פסיכופטית. סוג של.

דוקטור: "ריבר, ריבר, למה את חייבת להיות הדבר זה. מלודי פונד… הבת שלך. אני מקווה ששתיכן גאות".

רורי לא בטוח מה קורה, אז איימי: "התחתנו, וילדנו ילדה, וזאת היא".

רורי: "אוקיי".

הדוקטור אומר לאיימי להסיר ממנו את האזיקים. הוא עדיין כועס. ריבר בוכה. ואז הוא רוצה פיסת בד באורך שלושים סנטימטרים. כל בד יספיק. ונזכר שיש לו פיסת בד סביב הצוואר. "ריבר, קחי קצה אחד של זה, תעטפי אותו סביב היד שלך ותושיטי לי אותו".

ריבר: "מה אני עושה?"

דוקטור: "מה שאומרים לך". ושוב, קשה לי מאד עם היחס שלו אליה. "עכשיו, אנחנו באמצע אזור קרב אז יהיה עלינו לעשות את הגרסה הקצרה". שניהם כורכים את העניבה. "קפטן ויליאמס, תאמר, 'אני מסכים ונותן בשמחה'".

רורי: "למה?"

דוקטור: "פשוט תאמר את זה. בבקשה". אז הוא אומר. הדוקטור צריך שגם אם הכלה תאמר את זה. זאת החתונה המבאסת בהיסטוריה. החתן כועס והכלה בדיכאון. איימי אומרת גם.

הדוקטור אומר, "עכשיו, ריבר, אני עומד ללחוש משהו באוזן שלך. ואת צריכה להקפיד מאד לזכור את זה. ולא לספר לאף אחד מה אמרתי". היא מהנהנת. והוא נשען ולוחש והיא מתבוננת בו, ואיימי מתבוננת בהם. והיא – ריבר – מגיבה ב…הקלה? הדוקטור אומר "עכשיו אמרתי לך את שמי". ואנחנו יודעים שמתישהו הוא אמר לה את שמו, אז זה הגיוני. אם כי לא מצדיק את התגובה שלה. "עכשיו, הנה, ריבר סונג, מלודי פונד, את האשה שנישאה לי. ורעייה, יש לי בקשה. העולם הזה גוסס, וזאת אשמתי. ואני לא יכול לשאת את זה עוד יום. בבקשה, תעזרי לי. אין דרך אחרת".

ריבר: "אז אתה רשאי לנשק את הכלה".

דוקטור: "אני אדאג שזאת תהיה נשיקה טובה".

ריבר: "כדאי לך".

והם מתנשקים, ומוארים, והשעון מתחיל לזוז. והיא הורגת אותו. והם מתנשקים. והוא עובר רגנרציה. והיא הורגת אותו שוב. והיא בוכה. ואיימי רצה ורורי וריבר עוצרים אותה. ואיימי בוכה והשעון זז. היא בוכה לצד הגופה של הדוקטור. והשעון זז.

הדוקטור, על רקע הקבורה הויקינגית שלו, "ונסלח לך. תמיד ולחלוטין נסלח לך".

ולונדון חוזרת להיות כשהיתה, והשעון זז.

וכשהמצלמה מתרחקת מהעולם, הילדים שרים: "טיק טוק, השעון, הוא נתן מתנה קטנה לה. טיק טוק, השעון, עכשיו כלא ממתין לריבר".

חצר אחורית של בית. איימי יושבת שם, עטופה בשמיכה, ולצידה בקבוק יין ושתי כוסות. יש הבזק, ואיימי אומרת: "שמעתי שהיה מטר מטאורים לא טבעי במרחק שני מייל… אז השגתי לנו בקבוק". היא עדיין עצובה.

ריבר, במדים, מודה לה. איימי רוצה לדעת איפה הם. הדוקטור הוא לא היחיד שמסתנכרן עם ריבר, שבדיוק יצאה מהביזנטיום. "את היית שם. כל כך צעירה. לא היה לך מושג מי אני… יש לך קטע מצחיק כזה. איפה את?"

איימי: "הדוקטור מת".

ריבר: "מה מצבך?"

איימי: "מה את חושבת?"

ריבר: אני לא אדע אלא אם תספרי לי".

איימי: "הרגתי מישהי. מדאם קובריאן. בדם קר".

ריבר: "בקו זמן שבוטל בעולם שמעולם לא היה".

איימי: "ובכן, אני זוכרת את זה, אז זה קרה, אז עשיתי את זה. מה זה אומר עלי? אני צריכה לדבר עם הדוקטור, אבל אני לא יכולה עכשיו, נכון?"

ריבר: "אם היית יכולה לדבר איתו, זה היה משנה?"

איימי: "אבל הוא מת, אז אני לא יכולה".

ריבר: "אוה, אמא… כמובן שהוא לא מת".

איימי: "לא בעבורך, אני מניחה. את פוגשת את הגרסאות הצעירות יותר שלו, מתרוצץ, עובר הרפתקאות.

ריבר: "כן, זה נכון… אבל זה לא מה שהתכוונתי".

איימי: "אז למה התכוונת?"

ריבר: "בסדר. אני הולכת לספר לך מה שסביר שאני לא צריכה לספר. הסוד האחרון של הדוקטור. את לא רוצה לדעת מה הוא לחש באוזני?"

איימי: "הוא לחש את שמו".

ריבר: "לא את שמו, לא".

איימי: "כן, זה מה שהוא אמר שהוא לחש".

ריבר: "כלל מספר אחת?"

איימי: "הדוקטור משקר".

ריבר: "גם אני. כל הזמן. אני חייבת. ספוילרים. להעמיד פנים שאני לא יודעת שאת אמא שלי. להעמיד פנים שאני לא מזהה חליפת חלל בפלורידה".

איימי: "מה הוא לחש באוזנך?"

ריבר: "אוה, האיש הזה, הוא תמיד צעד אחד לפני כולם. תמיד יש לו תוכנית".

איימי דורשת לדעת מה הוא סיפר לה, ואז, כשרורי חוזר הביתה, שתיהן מתחבקות ומקפצות בחצר. ואחרי חיבוק לרורי, איימי אומרת לו שהוא לא מת! הוא לא מת!

רורי תובע לדעת האם היא בטוחה, וכמובן שהיא בטוחה, היא אשתו. וזה, סוף סוף, הרגע בו איימי המזועזעת מבינה שהיא חמותו של הדוקטור.

ריבר: "אבא יקר, אני חושבת שאמא אולי זקוקה לעוד משקה".

ועכשיו, במערה ההיא, דוריום דורש לדעת מי סוחב אותו. הוא ראש, יש לו זכויות. והוא רוצה את הקופסה פתוחה. והיא נפתחת. "זה אתה? זה אתה? זה אתה! אני חש את זה. אבל איך עשית את זה? איך יכולת להימלט?"

ופלאשבק, לרגע בו מפקד הטסלקטה שאל האם אין עוד משהו שביכולתם לעשות. והדוקטור עזב בעצב, ואז, שניה אחרי זה, חזר בחיוך, "למעשה, עכשיו שאני חושב על זה…"

מה הוא לחש לריבר? "תתבונני בעין שלי". ושם היא ראתה את הדוקטור, מנופף בכובע שלו ומחייך. ועושה שששש. ואז הוא מעיף מעליו את הגלימה שלבש במערה. "הטסלקטה. דוקטור בחליפת דוקטור. הזמן אמר שאני חייב להיות בחוף ההוא, אז התלבשתי בהתאם. בקושי הרגשתי את האש בסירה ההיא".

"אז אתה הולך לתת לכולם לחשוב שאתה מת?"

"זאת הדרך היחידה. אז כולם יוכלו לשכוח אותי. נהייתי גדול מדי, דוריום. רועש מדי…. הגיע הזמן לחזור לצללים".

"ודוקטור סונג? בכלא לכל ימיה?"

"ימיה, כן. הלילות שלה… טוב, זה בינה לביני, כן?"

"סודות כה רבים, דוקטור. אעזור לך לשמור עליהם, כמובן".

"טוב, אתה לא בדיוק הולך לאנשהו, נכון?"

"אבל אתה עדיין שוטה. זה הכל עדיין ממתין לך… שדות טרנזאלור, נפילת האחד עשר. והשאלה!"

"שלום לך, דוריום".

דוקטור מי?

"השאלה הראשונה! השאלה שאסור שתקבל תשובה, החבויה לעיני כל. השאלה ממנה ברחת כל חייך. דוקטור מי? דוקטור מי? דוק טור מי?" וחיוך קטן מאד מופיע על פניו, וקרדיטים.

טוב, הסיכום הזה לקח לי המון זמן, ונכתב בהמון המשכים. זה אחד הטקסטים הארוכים שכתבתי אי פעם. אם כי, למען האמת, רובו תעתוק ותרגום, ותרגמתי הרי טקסטים ארוכים בהרבה.

היו לי בעיות עם הפרק, שקשורות בעיקר למערכת היחסים של ריבר והדוקטור. אבל זה פרק נהדר, וסוף מצוין לעונה מצוינת. בחג המולד יהיה את הספיישל, אבל אחריו יהיה עלינו לחכות הרבה זמן לעוד פרק. ולפי השמועות, זאת כנראה תהיה העונה האחרונה של מאט סמית', מה שאולי משמח חלק מכם אבל מעציב אותי. בכל מקרה, זה באמת דבר טוב אחד שיצא מהעיכוב בסיכום הזה: רק עוד חודשיים עד חג המולד!

5 מחשבות על “הדוקטור והחתונה: The Wedding of River Song”

  1. למה הדוקטורים החדשים לא מחזיקים מעמד מעבר ל-3 עונות (+ספיישלים)?
    לשם השוואה, הדוקטור הרביעי בסדרה הישנה החזיק מעמד 7 עונות רצופות לפני שעזב.

  2. עונה מדהימה, אבל סיום מאכזב קצת. ז"א, פרק מצוין, אבל מחוויר לעומת כל אחד מסיומי העונה בסדרה החדשה, ובטח של עונה 5, שלדעתי היה הפרק הטוב ביותר בסדרה אי פעם. מרגיש הרבה פחות אפי וmind blower לעומת סיומי העונה הקודמים, ואפילו לעומת איש טוב יוצא למלחמה. בדרך כלל זה טוב בעיני, כמו בזמן סגירה, אבל בשביל סיום עונה הייתי מצפה לקצת יותר.

    אבל עונה מדהימה, באמת מדהימה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s