משחקי הכס עונה 2 פרק 4 – The Garden of Bones

פתיח. שימו לב להוספת לוקיישנים חדשים: הארנהול, בין מעלה מלך לצפון וקארת' במזרח. הארנהול מעניין בפתיח, כי אין אנימציה. המבצר הרוס, אז הוא לא מתעורר לחיים.

אי שם, במחנה לאניסטרי, שני טמבלים מתווכחים מי הלוחם הטוב בממלכה. גרגור? ג'יימי? לוראס? והאם העובדה שלוראס יפה והומו משפיעה על הכישורים שלו בחרב? ואז יש רעש, ואחד מהשניים מפליץ וצוחק על השני . זאת טעות. יש משהו שם בחוץ. זה זאב בלהות. ומאחוריו, ממתינים רוב וכוחות הצפון.

קאט. ושוב דילגו לנו על קרב. יש לי דבר אחד לומר על העניין הזה של הקרבות: ברור לי למה זה קורה. יש קרב ענקי בעונה הזאת וחוסכים כסף כדי לממן את הצגתו. אז כדאי מאד שהוא יהיה שווה את זה.

אחרי הקרב, רוב מדבר עם רוס בולטון. בולטון רוצה להוציא להורג אסירים. ולענות את הקצינים. ספציפית, הוא בעניין של פשיטת עורם של אנשים, עינוי שנד סטארק הוציא מהחוק בצפון. בולטון מציין שהם לא בצפון. רוב מזכיר שללאניסטרים יש אסירות, והוא לא רוצה לתת להם תירוץ להתעלל באחיותיו. כאילו שג'ופרי צריך תירוץ.

ואז הם נתקלים בבחורה צעירה שרוצה להוריד לפצוע לאניסטרי את כף הרגל כדי להציל את חייו. רוב עוזר לה. רוס לא בעניין. אחרי זה, רוב מאד מסוקרן ממנה. היא לא בעניין. רוב, שווה להזכיר, מאורס לבת של וולדר פריי. היא נוזפת בו על כל העניין הזה של מלחמה, ובאופן כללי שמה אותו בעמדה מוסרית שהוא מתקשה להגן עליה, כי הוא איש מוסרי שיצא למלחמה. היא טוענת שהיא מוולאנטיס. אם היא אומרת אמת, הרי שהיא דמות חדשה שהומצאה בעבור הסדרה. זה, אגב, הפרק שבו הסדרה תופסת מרחק משמעותי מהספר מבחינת ארועים. זה קורה כל העונה, אבל זה משמעותי יותר הפעם. ידענו שזה יקרה. הספר השני ארוך מדי, ושינויים היו הכרחיים. אם HBO היו נותנים עוד שני פרקים, זה היה עוזר.

היי, זוכרים שאמרתי שג'ופרי לא צריך תירוץ? זה לא מדויק. הוא פשוט יכול להמציא את התירוצים שלו. בעודו מכוון רובה קשת על סאנסה, ומפחיד אותה, לאנסל מספר שרוב השתמש בכישוף עם "צבא של זאבים", ושאנשי הצפון סעדו את לבם על בשר ההרוגים. ג'ופרי היה הורג אותה, אבל אמא מתעקשת להשאיר אותה בחיים. אז הוא שולח את מרין להרביץ לה. "לא בפנים. אני מעדיף אותה יפה". מרין נותן לה בוקס, ואז מכה עם החרב. ג'ופרי מורה עליו להפשיט אותה. סאנדור לא מרוצה. מרין שולף חרב, ואז: טיריון.

טיריון וברון. מגיעים, וטיריון נוזף במרין. ברון מאיים עליו. טיריון אומר "שמישהו יביא לנערה משהו לכסות את עצמה". סאנדור מכסה אותה בגלימה שלו. בקטנות, האנושיות של המפלצת הזוטרה לבית קלגיין נחשפת. בינתיים, טיריון וג'ופרי מתווכחים. "המלך יכול לעשות כרצונו!" צועק ג'ופרי, שעדיין לא מבין איך העולם עובד.

"המלך המטורף עשה כרצונו. האם דודך ג'יימי סיפר לך מה קרה לו?"

מרין האדיוט מחליט להתערב. "אף אחד לא מאיים על הוד מעלתו בנוכחות משמר המלך!"

טיריון מסביר לו: "אני לא מאיים על המלך, סר, אני מחנך את האחיין שלי. ברון, בפעם הבאה שסר מרין ידבר, תהרוג אותו". ברון ומרין מחליפים מבטים. ברון מרוצה. "זה היה איום. אתה שם לב להבדל?" הוא מושיט יד לסאנסה בזהירות, והיא קמה בעוד ג'ופרי קם וזועף. טיריון מתנצל על ג'ופרי ושואל אותה האם היא רוצה לסיים את האירוסין. סאנסה שומרת על הקו האחיד שלה: אני אוהבת את ג'ופרי ונאמנה לו. טיריון מעריך את הנחישות.

ברון חושב שהבעיה של ג'ופרי היא מחסור בזיונים. זה והעובדה שהוא שמוק. הוא משכנע את טיריון לעשות משהו בעניין כדי "לנקז חלק מהרעל".

מחוץ לחדרו של המלך, סאנדור עומד. ג'ופרי מגיע ושואל מה הוא עושה שם. הוא מסביר שטיריון השאיר לו מתנת יומולדת. ג'ופרי תוהה מה זה, וכלב הציד מציע לו להתבונן בפנים.

ג'ופרי הוא לא דמות נקודת ראות, כך שהסצנה הבאה היא מקורית לסדרה. ואולי מיותרת. שתי זונות ממתינות לג'ופרי בפנים. אחת מהן היא רוז. כי לא משנה מה תעשה במעלה מלך, אם אתה שוכר זונה, רוב הסיכויים שזאת תהיה רוז. ג'ופרי לא רוצה שהיא תפשפש לו במכנסיים. אוה, לא. הוא צריך שרוז תרביץ לבחורה השניה, בהתחלה עם היד, ואחר כך עם חגורה, ואחריה עם מוט מפחיד למראה. ושהיא תביא אותה לטיריון שיראה מה נהיה מהמתנה שלו. אה, הוא גם מכוון שוב את רובה הקשת שלו. זה הקטע החדש שלו, מסתבר.

כן, כן. ג'ופרי הוא מפלצת. השאלה היא מדוע המפיקים צריכים להבהיר לנו את זה. זה לא חדש. הוא היה מפלצת בעונה שעברה. הוא היה מפלצת לפני שתי דקות. יש המון סצנות נוספות שהן בונוס בעיני. גם כאלה שלא היו בספרים כי לדמויות לא היתה POV, וגם כאלה כמו הסצנה עם רוב שיכולות להעשיר את הסדרה. אבל כאן אין פיתוח דמות. יש דקות ארוכות שאומרות לנו משהו שאנחנו כבר יודעים: ג'ופרי הוא מפלצת. והמפיקים ממש אוהבים את השחקנית של רוז.

במחנה של רנלי, אצבעון מגיע לביקור. זה שטיריון יזם. אבל רשמית, הוא בא לרנלי. רנלי לא סובל אותו ולא מסתיר את זה. לאצבעון אין בעיה עם זה שלא סובלים אותו. הוא טוען שרצה שנד יתמוך בו כמלך. רנלי חושב שהוא בא לנסות לשרוד ולשמור על עמדתו. אצבעון מציע לו שער פתוח כשהוא יגיע למעלה מלך. זאת הצעה שמושכת את תשומת הלב.

בערב, אצבעון פוגש את מארג'רי ומנסה לעקוץ אותה בעודה מלווה אותו לאוהל. הוא מפנה את תשומת הלב לאוהלים הנפרדים של רנלי ושל מארג'רי, ובאופן כללי לענייני רנלי/לוראס. אבל היא מתמודדת איתו טוב יותר מסרסיי. היא משועשעת ממנו, ויודעת לעקוץ. "נראה שכל המושג של נישואין מבלבל אותך, אז הרשה לי להסביר. בעלי הוא מלכי, ומלכי הוא בעלי". תשמעו, מארג'רי של הסדרה, אני מחבב אותה. ומרגיש שאני מכיר אותה טוב מאת זאת של הספרים.

במדבר, ג'וגו מגיע למחנה של דאני. הוא קיבל אותו מה-13 מקארת'. בספר, שלושה שליחים מהעיר התלוו אליו, מה שמשפיע גם על הסצנה שתהיה בהמשך, בקארת'. כאן, הוא בא לבד. בכל מקרה, ה-13 ישמחו לקבל את פני אם הדרקונים. דאני שואלת את מורמונט על העיר, והיא מספרת שהאזור מחוץ לה מכונה "גן העצמות", ובכל פעם שהם סוגרים את שעריהם בפני נוסע, הגן גדל. נשמע כמו מקום מקסים עם אנשים מקסימים. NOT.

כן. הוא מפלצת. הבנו. באמת!

ועכשיו נכיר לוקיישן חדש ומשמעותי: הארנהול: המבצר ההרוס והמקולל שכבר איבד בעלים אחד. איזה אש השמידה אותו? אש דרקונים, כמובן. למה הוא מסריח? מאנשים מתים. הארנהול אינו מקום נחמד.

בעוד ידידנו במכלאות, מישהו צורח למוות. אמא שלו שם. היא איבדה כבר את אחותה ובעלה. כל יום הורגים מישהו. אריה תוהה האם מישהו שורד. אין תשובה. כאמור, לא מקום נחמד.

במכלאות של הארנהול, בלילה, אריה מתחילה לדקלם את רשימת "אנשים שצריכים למות" שלה, כפי שלמדה מיורן: ג'ופרי, סרסיי, אילין פיין, כלב הציד. וחוזר חלילה.

במחנה של רנלי, מסתבר שזה שאצבעון מצא את האוהל שלו, לא אומר שהוא נשאר שם. הוא בא לקיים את מטרתו האמיתית: ביקור אצל קטלין. אין לי מושג איך הפגישה הזאת התנהלה במוח שלו, אבל כנראה לא ככה. אהובת נעוריו לא סלחה לו על מעורבותו במות בעלה. הוא מנסה להסביר שבעצם תמך בנד, אבל קטלין לא קונה את זה. היא מגרשת אותו. הוא לא עוזב, ואשכרה מצהיר על אהבתו לה ועל כך ש"הגורל נתן לנו הזדמנות"… בספרים, רואים הרבה את אצבעון דרך עיניים של אחרים, אחרים שלעתים קונים את הגרסה שלו של המציאות. אני מעדיף את הגרסה של הסדרה, שלטעמי לא מותירה מקום לספק (וכן, חלק מהסיבה שאני מעדיף את הגרסה הזאת היא שהיא תואמת את הפרשנות שלי): פטיר באיליש הוא אפס. הוא טקטיקן בלי אסטרטגיה. הרשו לי לפרק את האסטרטגיה של אצבעון באופן ברור:

שלב 1. בלגן, בגידות, בלגן, בגידות.

שלב 2. ???

שלב 3. הצלחה

בכל מקרה, מול הסכין שקטלין שולפת, אצבעון משנה טקטיקה, ועובר למסלול המקורי שלו: הבטחה לה לפגוש את הבנות שלה. כן, הוא טוען שאריה בידיו הלאניסטרים. הוא חושש לגורל הבנות, וקטלין כמובן מבועתת, אז היא מורידה את הסכין. היא מסבירה לו שרוב לא ייתן את ג'יימי בחיים תמורת אריה וסאנסה. אצבעון, כמובן, מצפה ממנה לבגוד בבנה בעבור בנותיה. ויש לו מתנה מטיריון. זאת קופסה גדולה. ויש בה את… נו, את נד. אנחנו לא רואים אותו, אבל ההבעה על פניה של מישל פיירלי מוכרת את המראה היטב. אצבעון מתעקש לדבר, וקטלין אומרת לו לעזוב. וסוגרת את המכסה.

בבוקר, אריה עדיין בגיהינום. שם יש מבקרים במכלאה. "זה הוא", אומר פשטידה. "זה שבוחר". לאריה מספיק מבט אחד כדי לזהות אותו: ההר. וטוב שהיא מזהה אותו, כי מכיוון שהחליפו שחקן בין העונות, והחדש הרבה פחות מסיבי, אני לא זיהיתי אותו. הוא עדיין ענק, אבל בעיקר לגובה.

פשטידה למד אסטרטגיה מבחור שעומד שם: להתבונן ישירות בהר. לדבריו של הבחור, זאת הסיבה שלא בוחרים בו. למזלו של הילד, האסטרטגיה מתגלה כשגויה ופוגעת בבחור שסיפר לו עליה, ולא בו. ואז הוא נלקח לחקירה, בעוד פשטידה מלכלך את מכנסיו.

הבחור נחקר. הנושא הוא "האחווה". איפה הם? מי עוזר להם בכפר? הוא טוען שהוא לא יודע כלום, ואנחנו נתקלים בשיטת החקירה המקסימה הבאה: שמים עכברוש בדלי. מחברים את הדלי לחזה של בנאדם. מצמידים לפיד בוער לדלי, כך שהעכברוש מנסה לצאת בשיניו דרך המשטח היחיד האפשרי: החזה. החקירה עובדת. הבחור נשבר ומפליל את הקצב ובנו. לא שזה מציל אותו. העובדה שהם חוקרים אותו ורוצחים אותו אחרי שיתוף הפעולה מול עיני מטרות החקירה הבאות שלהם היא… לא מאד חכמה. הם אכזריים, אבל טפשים. אגב, החקירה הזאת קרתה במקור בדרך להארנהול. כאמור, הרבה דברים זזים בעונה הזאת.

בלילה, אריה מדקלמת את הרשימה שלה, והיא צומחת. עכשיו הרשימה היא: ג'ופרי, סרסיי, אילין פיין, כלב הציד, פוליבר (השמוק שגנב לה את החרב) וההר.

בבוקר, פגישה בין ברתיאונים: רנלי וסטאניס. סטאניס מופתע מזה שקטלין שם. גם היא מופתעת. סטאניס חרג מהדגל המסורתי של המשפחה – צבי על רקע כחול – לטובת צבי על רקע הלב הבוער של אדון האור. רנלי משועשע מכל הפגישה. הוא מלא ביטחון עצמי ויהיר. סטאניס ומליסנדרה לא משועשעים. במקרה של סטאניס, זה די מובן מאליו. זה האיש הכי פחות משועשע אי פעם. מליסנדרה מסבירה לו שהוא הנבחר, כי הוא "נולד בקרב מלח ועשן". רנלי תוהה האם זה אומר שהוא חזיר מעושן. מליסנדרה וסטאניס עדיין לא משועשעים.

קטלין מחליטה לנקוט בגישה האימהית לניהול משא ומתן בין שני טוענים לכתר מלכות: אם הייתם בנים שלי, הייתי מפגישה את הראשים של שניכם בכוח ונועלת אתכם בחדר שינה עד שתזכרו שאתם אחים.

סטאניס לא מבין למה היא לא מכריזה לו נאמנות, מכיוון שבעלה תמך במלכותו. כן, כן. אתה איש כבוד, ונד היה איש כבוד. אבל לפחות הוא היה מצחיק לפעמים. קטלין מנסה להזכיר לו על האויב המשותף. "פשרה" היא עוד מילה שסטאניס לא ממש מבין. רנלי מסביר לו שאף אחד לא רואה בו מלך. ואף אחד לא רוצה אותו כמלך. סטאניס נותן לו לילה אחד להימלך. תפיל את הדגלים שלך ותבוא אלי לפני השחר. תקבל את המקום שלך במועצה שלי, ואפילו תהיה היורש שלי, עד שיוולד לי בן. אחרת אשמיד אותך. רנלי מפנה את תשומת לבו לדגלים הרבים שלו. ולאנשים שאוחזים בהם. "נראה עם השחר", אומר סטאניס. ומליסנדרה מסבירה לו ש"הלילה אפל ומלא אימה".

"הייתם מאמינים", אומר רנלי, "פעם אהבתי אותו". והמשפט הזה הוא הטרגדיה של משפחת ברתיאון. לא מדובר כאן בשלושה אחים שתמיד שנאו אחד את השני. מדובר בשלושה אחים שונים מאד, שגדלו להיות גברים שונים מאד, והשוני הזה ומסלולי חייהם הובילו אותם לשנאה הנוכחית שבין השניים מהם שעדיין חיים.

מול שערי קארת', יוצאים שומרים ואחריהם השלושה עשר. החלאסר של דאני נראה… מעורר רחמים, בעיקר. זעיר. כשהשומרים צועדים, דאני תוהה "חשבתי שמקבלים את פנינו בברכה", ומורמונט אומר לה: "אם היית שומעת שהמון דותראקי מתקרב לעירך, אולי הייתי עושה כמותם". דאני מעיפה מבט בקומץ שלה, ושואלת "המון?"

נציג אחד של קארת' ניגש קדימה. הוא קוטע אותה כשהיא מציגה את עצמה. אבל טוען שאינו אציל, כי אם רק סוחר צנוע. הוא שמוק. שמוק שטוען שהשם שלו "ארוך וזרים לא מסוגלים לבטא אותו". והוא מייצג את השלושה עשר, האחראים על הגנתה של קארת', "העיר הגדולה ביותר שאי פעם היתה או תהיה". צניעות היא ללא ספק שמו השני. דאני מנסה להחמיא לעיר, אבל מבטאת את שמה לא נכון. הוא שוב קוטע אותה כדי לתקן אותה, ומבקש לראות את הדרקונים. הם בכלובים שלהם.

דאני מנסה להתאפק מהעצבים שמתחילים לעלות אצלה. היא מסבירה שהם נסעו רחוק מאד והם רעבים וצמאים. אחרי שיקבלו מזון ואוכל, יהיה לה לכבוד להציג… השמוק שוב קוטע אותה! הפעם בטענה שאף אחד לא ראה דרקון מזמן, ושכמה שחבריו הספקנים יותר מתקשים להאמין שה"ילדים שלה" קיימים. הם רק רוצים לראות אותם. דאני מבהירה שהיא לא שקרנית. השמוק לא חושב שהיא שקרנית, חלילה. אבל מכיוון שהוא לא מכיר אותה, דעתו הרי לא חשובה! דאני ממשיכה לנסות להתאפק, ומסבירה שמאיפה שהיא מגיעה, אורחים זוכים ליחס כבוד, לא לעלבונות בשער. השמוק מציע לה לחזור לשם. ומסתובב ללכת. היא תובעת מה הוא עושה. "הבטחתם לקבל את פני". "קיבלנו את פניך. הנה את, והנה אנחנו".

היא מסבירה שאם לא יכניסו אותה, היא ואנשיה ימותו. הוא יצטער על כך (בטח), אבל קארת' לא הפכה לברט הארט  של הערים בכך שנתנה לאספסופים דותראקיים להיכנס. ובקידה, הוא מסתובב.

לדאני נשבר. מורמונט מבקש ממנה להיזהר, היא מתעלמת.

"שלושה עשר. כשהדרקונים שלי יגדלו, ניקח את מה שנגנב ממני. ונשמיד את אלה שעשו לי עוול. נשמיד צבאות ונשרוף ערים לאפר. אם לא תכניסו אותנו, נשרוף אתכם ראשונים". השמוק מתרשם מכך שהיא באמת טארגריינית, אבל מכיוון שאם לא יכניסו אותם, הם ימותו, לא כל כך אכפת לו.

אבל התצוגה של דאני הרשימה מישהו אחר. זארו זואהן דאקסוס (במקור, אחד משלושת נציגי קארת' לשיירה שלה שליוו אותה חזרה לקארת'. במקור, כל השיחה הזאת לא קרתה). הוא חושב שזה לא הולם לברוח בפחד מנערה. השמוק מנסה לטעון שהשלושה עשר אמרו את דברם (כזכור, הוא רק סוחר צנוע), אבל זארו מזכיר לו שהוא אחד השלושה עשר ושהוא… לא סיים לדבר. השמוק תוהה למה הוא רוצה להזמין מישהי שאיימה לשרוף את העיר עד אפר. זארו מזכיר שהיא אם הדרקונים, ותוהה האם הוא מצפה שהיא תצפה באנשיה מתים ברעב מבלי לנשוף אש. הוא חושב שכמה דותראקים לא יהרסו את העיר. אחרי הכל, הם הכניסו פרא מאיי הקיץ, כמוהו. השמוק אומר שההחלטה סופית, וזארו מכריז על "סומאי". ארמ. אוקיי. מה שתגיד. הדבר הזה, שהומצא בעבור הסדרה, מאפשר לו לחתוך את היד שלו ולקחת אחריות על דאני ואנשיה. השערים נפתחים. קארת' באמת נראית סבבה.

מי היה מאמין שנשמח לפגוש אותו כל כך?

בהארנהול, מבצר הכיף, הראש של הנחקר מקודם משופד על גדר. כי ככה עושים דברים שם. ההר מסתובב ליד המכלאה, ובוחר בגנדרי. שמים אותו בכיסא החקירה, והחוקר מתחיל עם השאלות שלו. לא ממש אכפת לו שגנדרי לא בא מהכפר, ואין לו מושג מה זאת ה"אחווה". העוזר שלו שולף עכברוש. והדלי מוצמד. אבל אז נשמעים סוסים, והיי, הנה טייווין לאניסטר. ברוך שובך לסדרה, טייווין. לאניסטר סיניור תוהה מה לעזאזל קורה כאן. למה אנשים נמצאים במכלאות ולא עובדים? פוליבר מסביר שמה זה משנה שהם לא בתאים? ממילא הם ימותו אחרי החקירה. טייווין תוהה האם יש להם עודף אנשים שהם משליכים עובדים פוטנציאליים. פוליבר לא עונה. טייווין שואל את גנדרי אם יש לו מקצוע. הוא אומר שכן. נפח. פוליבר מבחין באריה שבוהה בו (ובמחט שנמצאת בחגורה שלו) וצועק עליה לכרוע. היא בוהה בו, ולא כורעת. הוא מאיים לרצוח אותה. הוא חושב שהיא בן, כמובן.

טייווין לא חושב שהיא בן. למרבה המזל, הוא לא מזהה אותה. הוא שואל אותה למה היא לבושה כבן. "בטוח יותר לנסוע כך, לורד", אומרת הילדה. הוא מרוצה ממנה. הוא אומר להעביד את האסירים, ומבקש שיביאו את הילדה. הוא זקוק לנושאת משקים חדשה. כן, גם כאן נעשה חיתוך לעומת הספר, ואיבדנו דמות לא מאד סימפטית בשם וויס. לא נורא.

במעלה מלך, לאנסל בא לבקר את טיריון. טוב, לא באמת "לבקר". יותר למסור לו הוראה מסרסיי שישחרר את פייסל. הוא מתחיל את הביקור בהתייחסות לטיריון בבוז. מישהו לא שם לב מה קורה סביבו, מסתבר. טיריון מציע לו יין. לאנסל מסרב בבוז. טיריון תוהה למה אחותו שלחה את לאנסל, אם היא כל כך מודאגת. ואם הוא קיבל את ההוראות האלה מהמלכה, מה לקח לו כל כך הרבה זמן להגיע איתם? לאנסל לא מבחין השיני המלכודת החדות שנפערות סביבו וצועד קדימה. כשהמלכה העוצרת נותנת לו פקודה, הוא מבצע אותה ללא דיחוי. הקטע הבא הוא יצירת מופת של עורמה לעומת טמטום:

טיריון: "סרסיי ודאי בוטחת מאד בך, אם היא מרשה לך להיכנס לחדרה בשעת הזאב" (כלומר, בלילה).

לאנסל: "למלכה העוצרת תחומי אחריות רבים. היא עובדת לעתים קרובות מערב עד שחר".

טיריון: "והיא ודאי שמחה מאד שאתה עוזר לה. מערב. עד. שחר". זה השלב שבו לאנסל מתחיל להבין שאולי משהו כאן לא בסדר. "אה, שמן לאבנדר. היא תמיד אהבה שמן לאבנדר. גם כשהיתה ילדה".

לאנסל מנסה לאיים: "אני אביר!"

"אביר משוח, כן. תגיד לי, האם סרסיי דאגה שתקבל תואר אביר לפני או אחרי שהיא לקחה אותך למיטתה". לאנסל מבולבל. "מה? אין לך מה לומר? אין לך עוד אזהרות בעבורי סר?"

לאנסל מנסה להיות חזק: "תחזור בך מההאשמות המתועבות האלה…"

אבל… "האם הקדשת מחשבה למה יהיה למלך ג'ופרי לומר בנוגע לכך ששכבת עם אמו?" וזה השלב בו לאנסל נשבר. הוא מנסה לטעון שזאת לא אשמתו, ושזה הכלל בגלל שטייווין אמר לו לעשות כל מה שהיא אומרת. טיריון לועג לו. ואומר "חכה כאן, הוד מעלתו ירצה לשמוע את זה". אה, אמרתי שלאנסל נשבר קודם? לא כמו עכשיו. הוא על הברכיים, מבקש רחמים. ואם הוא לא היה כזה ג'וניור דושבג, הייתי מרחם עליו.

לאנסל מבטיח לעזוב את העיר, אבל זה השלב שבו המלכודת נסגרת באמת. השלב שבו לאנסל מקבל ג'וב: מרגל מטעם טיריון אצל סרסיי. הוא כבר לא כל כך יהיר. וטיריון מבטיח לו שפייסל ישוחרר בבוקר ושיאמר שמעתה הוא לא רוצה אי הסכמות ביניהם. פייסל אמנם לא יחזור למועצה, וטיריון לא יכול להבטיח שלא נפגעה שערה משיער ראשו, אבל גם זה משהו…

על ספינה, דאבוס מוצא את סטאניס, ששואל אותו האם עצמות המפרקיים שלו מביאות לו מזל. והשיחה הבאה חושפת חלק מהסיפור בין השניים. ומכיוון שאני לא בטוח שהוא יסופר במלואו כאן, ומכיוון שהוא היסטוריה, ומכיוון שהתייחסו אליו בעבר, ומכיוון שטוב להציג דברים באופן מסודר, הנה זה: לפני שנים, במלחמה הקודמת, קץ סופה (המעוז של הבארתיאונים) היתה נתונה במצור. סטאניס נלחם למען רוברט אז. דאבוס היה מבריח. והוא החליט להשתמש בכישוריו כדי להבריח בצל למבצר, כדי שיהיה שם מה לאכול. על כך שהוא הציל אותו, סטאניס מינה אותו לאביר. על כך שהוא מבריח, הוא קיצר לו את האצבעות, כפי שצוין כבר. סטאניס. הוא בחור קסם. אבל… אתם יודעים… בלי החלק של הקסם. הוא גם מתקן את דאבוס תיקוני לשון. הם מזכירים את הבן של דאבוס, שמוכן להקשיב רק ל"אשה האדומה שלך", אומר דאבוס. "יש לה שם", אומר סטאניס.

לפחות הלאניסטרים יודעים שהם חארות. בניגוד לשני אלה.

סטאניס מקווה שדאבוס זוכר את תרגילי המבריח שלו. "כל חוף, כל לילה. מה אני מביא לחוף?"

"את האשה האדומה". (היי, סטאניס, חשבתי שיש לה שם!) ואסור שמישהו ידע מה הוא עושה, והם לא ידברו על כך שוב. דאבוס מנחש שמדובר בהתנקשות, כנראה, כשהוא אומר שודאי יש דרכים אחרות, דרכים נקיות יותר. סטאניס, איש הכבוד, אומר ש"דרכים נקיות יותר לא מביאות לניצחון במלחמות". דאבוס, מבוהל, מבולבל, קד. הוא הנאמן באדם.

בסירה, דאבוס ומליסנדרה. היא שואלת את "אביר הבצל" האם הוא מפחד. הוא מזכיר לה שמישהו אמר לו שהלילה אפל ומלא אימה. היא אומרת לו שהוא נשא מטען פחות נעים בזמנו. הוא נמנע לומר לה שהוא כנראה מעולם לא נשא מטען מסוכן יותר.

"אתה איש טוב, סר דאבוס סיוורת'?"

"הייתי אומר שהחלקים שלי מעורבים, גברתי. טוב ורע".

"אם חצי בצל שחור מריקבון, יש לך בצל רקוב", אומרת מליסנדרה. "אדם הוא טוב, או רע".

"ומה את?"

"אה, אני טובה. גם אני סוג של אבירה. לוחמת למען האור והחיים". והיא באמת מאמינה בזה. היא מאמינה בזה, ובצדקת מה שהיא עוד מעט תעשה. ובגלל זה מליסנדרה יותר מפחידה מההר.

"זה בטח נחמד מאד בשבילך", אומר דאבוס. יש לי חבר אחד שדאבוס הוא הדמות האהובה עליו בסדרה, ורגעים כאלה מצדיקים את האהבה הזאת.

"אתה אוהב את אשתך?"

"אכן".

"אבל ידעת נשים אחרות?"

"אל תדברי על אשתי".

"אני לא. אני מדברת על נשים אחרות. כמוני, סר דאבוס. אתה רוצה אותי. אתה רוצה לראות את מה שמתחת לגלימה הזאת. ותראה".

כשהם נכנסים ל… מערה? דאבוס תוהה על כך שאדון האור מבקש ממנה לעבוד בצללים. חכה, חכה. עוד לא ראית צללים, דאבוס ידידנו. אבל מליסנדרה רק אומרת שאין צללים ללא אור, הם משרתי האור. ילדי הלהבה. וככל שהלהבה בוהקת יותר, כך הם חזקים יותר.

יש סורגים במערה, ודאבוס מודאג שחסמו את המעבר שלהם. מליסנדרה לא מודאגת. היא מתפשטת. והיא בהריון מתקדם. היא בהחלט לא היתה בהריון מתקדם בפעם האחרונה שראינו אותה בעירום, ממש לא מזמן, כשאמרה לסטאניס שהיא תיתן לו בן. והוא הכניס אותה להריון, מסתבר. אבל… אולי לא בדרך שציפה. "אלים הגנו עלינו", אומר דאבוס.

"יש רק אל אחד, סר דאבוס", מסבירה מליסנדרה. "והוא מגן רק על אלה שמשרתים אותו". הלהבה של העששית גוברת בחוזקה. ומליסנדרה מתמקמת מול הסורגים ברגליים פשוקות. והיא… יולדת. בעוד דאבוס מזועזע, היא יולדת. ומה שיוצא ממנה הוא לא תינוק. הוא… עשן שחור. צל. שנולד ממנה וגדל לגודל מלא בין רגע. היא מרוצה. דאבוס, וכולנו, די מזועזעים.

קרדיטים.

5 מחשבות על “משחקי הכס עונה 2 פרק 4 – The Garden of Bones”

  1. למרות הסטיות המרובות מהעלילה המקורית בפרק הזה, הוא לא יותר מוצלח משהיה עשוי להיות (משום מה אני מגלה כל פעם מחדש שרוב הקטעים הטובים שנדמה לי שאמורים לקרות בספר הזה בכלל התרחשו ב"סופה של חרבות")

    הסצינה של ג'ופרי עם הזונות לא היתה הכרחית במיוחד לקידום העלילה (ואני מכירה כמה אנשים שהתעצבנו ממנה), אבל בהחלט סייעה לבסס את מעמדו כדמות האכזרית ביותר שנראתה אי פעם בטלויזיה. אני שוברת את הראש כבר כמה ימים, בעקבות דיון בטוויטר בעניינו האם הוא באמת השמוק הטלויזיוני הכי גדול, או שזה כי הוא פסיכופט מלאכי תכול עיניים. אין ספק שהליהוק שם משובח.

    וגם ח"ח לאנשי האפקטים, שהצליחו ליצור מפלצת עשן שנראית slimy למדי. זה היה מבריק, גם אם בטח גרם לכל הנשים שצופות בסדרה לחרדות איומות מלידה.

    1. "סופת" הוא הספר הטוב ביותר בסדרה עד כה, וקורים בו הכי הרבה דברים מגניבים. בין השאר כי קורים בו הכי הרבה דברים: הוא עצום (ובגלל זה הוא יהיה שתי עונות).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s