משחקי הכס פרק 10 – Fire And Blood

יש הרבה רגעים גדולים ב"משחקי הכס". אבל יש שניים שחשובים יותר מהשאר. שני רגעים ששינו את העולם (לא שלנו, כן? את העולם שבו ווסטרוס ואסוס הן יבשות). הרגע הראשון היה סוף הפרק הקודם. השני היה סוף הפרק הזה, סוף העונה, סוף הספר הראשון. אבל אני שוב מקדים את המאוחר…

נתקלתי בשבוע האחרון בכמה אנשים שלא האמינו שנד מת. ובכן, הסצנה הראשונה של הפרק זה אמורה להבהיר את המצב, לא? ימין המלך מת, ראשו מורם, ואני התחלתי לבכות. לא בכיתי בפרק שעבר. אבל בפרק הזה, הבשורות על המוות שברו אותי: אריה? אני בוכה. בראן? אני בוכה. רוב וקטלין? אני בוכה.

יורן שואל את אריה: "אתה זוכר אותי ילד? אתה תבוא איתי ילד. אריה לא ממש קולטת את הרמז. אבל כשיורן חותך לה את השיער ומגיב להכחשתה שאינה ילד בשאלה "אתה לא ילד חכם, זה מה שאתה מנסה לומר? אתה רוצה לחיות ילד?" היא מבינה. ויורן מבטיח שהם הולכים צפונה.

זלזל ברוב. לא שמח עכשיו (תמונות: HBO)

חלום העורב חזר לבראן, ומוביל אותו לקבר המשפחתי, עם אושה שסוחבת אותו. הוא חלם שאבא שלו שם. בקבר, בראן נותן לאושה שיעור בהיסטוריה. שכולל משהו שנרמז עד כה בסדרה אבל לא נאמר במפורש: "זאת ליאנה, אחותו של אבי. המלך רוברט אמור היה לשאת אותה, אבל ראיגאר טארגריין חטף אותה. רוברט יצא למלחמה לזכות בה בחזרה. הוא הרג את ראיגאר, אבל היא מתה בכל זאת". איך היא מתה? למה היא מתה? זה לא נאמר לנו. והיכן שבראן ראה את אביו, מחכים ריקון (שהופך בפרקים האחרונים להיות ילד אמיתי ולא רפא) והזאב שלו. הופעתו של ריקון הופכת את בראן מיד לאח הבכור ההגיוני, שיודע שנד נמצא במעלה מלך. שני האחים חלמו בלילה שנד נמצא בקבר. אושה חושבת שאלה רק געגועים, אבל כשהם יוצאים מהקבר, לואין עומד בחוץ. עם המכתב.

מישל פיירלי מרוויחה ביושר מועמדות לאמי בסצנה הבאה. שלוש פנים: חזקה וחתומה בפנים הלוחמים. שבורה לבד. ואם עם רוב. רוב שהורס את החרב שלו על עץ. מזל שאין לו חרב מגניבה כמו לאחיו או כמו שהיתה לאבא שלו. הוא רוצה להרוג את כולם. היא מזכירה לו שצריך להחזיר את הבנות. "ואז, נהרוג את כולם".

אגב אנשים שצריך להרוג… מעלה מלך מלאה בהם. פייטן שר שיר שמצליח להשמיץ את רוברט וסרסיי כאחד. אבל בעיקר את סרסיי. מסתבר שהוא שר את השיר הזה במסבאה. זה לא היה רעיון טוב. הייתי ממליץ לו לנסות את זה במחנה בית סטארק, אבל קצת מאוחר מדי. ג'ופרי נותן לו לבחור מה הוא מעדיף לאבד, לשון או אצבעות. הוא בוחר בלשון. אילין פיין נטול הלשון שמח כנראה לא להיות לבד.

סאנסה נראית כאילו היא הפסיקה לפני שלוש דקות לבכות בפעם הראשונה מאז שאבא שלה מת. ארוסה היקר רוצה להראות לה משהו. ואנו רואים לראשונה את סאנדור במדים החדשים שלו. ברכות לחבר החדש במשמר המלך, כלב הציד, סאנדור קלגיין.

לא, זה בסדר. את צריכה אותה יותר ממני

ג'ופרי מבטיח לסאנסה שברגע שיהיה לה מחזור, הוא ישים בה ילד. אמא שלו אומרת שזה יקרה בקרוב. איזה ארוס רומנטי. מה הוא רוצה להראות לארוסתו? את הראש של אבא המת שלה. ושל הספטה המתה שלה. והוא ישמח להביא לה גם את הראש של אחיה הבכור. סאנסה מוצאת את חוט השדרה שלה ואומרת "אולי הוא יביא לי את שלך". ולראשונה מזה עשרה פרקים, היא סימפטית. ג'ופרי לא חושב ככה. אמא שלו, מסתבר, חינכה אותו לא להכות נשים, אז סר מרין טראנט עושה את זה במקומנ. סאנסה רוצה לדחוף אותו מהגשר עליו הוא עומד, אבל סאנדור עוצר אותה, ומציע לה מטפחת. ועצה. "תחסכי מעצמך כאב, ילדה. תני לו מה שהוא רוצה". וכשהיא מנסה להחזיר לו את המטפחת, הוא אומר לה את האמת העצובה: תזדקקי לה שוב.

במחנה של רוב, מגיעה עוד סצנה לה חיכיתי ימים רבים. הצפוניים תוהים באיזה מלך לתמוך. רוב, לא תתפלאו לשמוע, חושב שהיורש החוקי הוא סטאניס. מי בן של אבא? מי? ג'ון אומבר חושב שזה לא משנה. מלכי הצפון נכנעו לדרקונים, וכאלה אין כבר. אז אם כבר להישבע למלך, למה לא לרוב? תיאון גם בעניין. "האם אני אחיך, עכשיו ולנצח?" "עכשיו לנצח", עונה רוב. "חרבי שלך, בניצחון ותבוסה, מיום זה ועד יומי האחרון", אומר תיאון. והשאגה עולה, וגואה במחנה: "המלך בצפון! המלך בצפון!" אוי, כמה חיכיתי לשמוע את המילים האלה, התשובה הישירה ביותר למוות של נד. הפאקינג מלך בפאקינג צפון. זה היה ממש רגע של סדרת פנטסיה. ולכן…

… צריך להזכיר איפה אנחנו כשקטלין הולכת להרביץ לג'יימי עם אבן. הוא שמע על המוות של נד, ויש לו בדיחות. מה אין לו? פחד ממוות. או צניעות. הדיון על אלים וצדק מסתיים כשג'יימי שואל איפה האלים בעולם בלי צדק. "אין צדק בגלל אנשים כמוך", אומרת קטלין. "אין אנשים כמוני. רק אותי". הוא גם מודה בלי בעיה בכך שדחף את בראן מהמגדל, בכוונה להרוג אותו.

תגידו, תהיתם מה לאנסל לאניסטר מקבל על כך שהשקה את המלך לשוכרה ואפשר לחזיר הבר להרוג אותו? הנה התשובה: את סרסיי. למרות שהשמוק מעליב אותה כשהוא שואל אותה "זה היה כל כך מרגש בפעם הקודמת, כשהיית צעירה?" היא קוראת, ככל הנראה, את המכתב בו כתוב שלכדו את אחיה. והיא שולחת את הילד למיטה.

תכירו: ימין המלך החדש

מי עוד שמע על כך שג'יימי נלכד? אבא שלו. והוא… לא מרוצה. ממש לא מרוצה. אבל הוא מרוצה בהרבה מכפי שחשב שיהיה מטיריון, שמפגין הבנה של המצב (ובניגוד לאחיו, לא נלכד). וכך מוצא את עצמו טיריון במצב מעט מפתיע: הוא ימין המלך, ונשלח למעלה מלך להשתלט על ג'ופרי, וגם על סרסיי במקרה הצורך. אני בטוח שהם יהיו מאושרים. תזכורת קטנה: מבין ארבעת הלאניסטרים, ג'יימי הוא היחיד ששלושת האחרים באמת אוהבים. ג'יימי. הקוטל-מלך. זה שדוחף ילדים ממגדלים ומציע לאלמנות זיון ניחומים. סרסיי שונאת את טיריון ששונא אותה ואת אבא שלו, שדי שונא אותו. אבל הם כולם אוהבים את ג'יימי. עוד הערה, בפעם הקודמת שטיריון רצה למזוג לעצמו יין בנוכחות אביו, טייוין מזג לעצמו. הפעם הוא מזג לבנו.

ובמזרח, דאני מתעוררת לבשורות לא כל כך מוצלחות. הבן שלה נולד מת, והוא תמיד נועד להיות החלק שלה בעיסקת "חיים תמורת חיים" של מירי. ז'ורה שוב מתנשא על דאני. זה שוב לא עובד. בנאדם, אנחנו מבינים שאתה אוהב אותה בתערובת ביזארית של "היא יפה, אבל היא צעירה מספיק כדי להיות הבת שלי, והיא המלכה שלי". אבל תנסה לזכור את החלק האחרון, בסדר?

זה מה שקניתי עם הבן המת שלי? אפשר להחזיר?

ודרוגו… הוא אמנם חי. אבל הוא צמח. הוא, והבן של דאני, הם הנקמה של מירי. כי דאני אולי הצילה אותה מאונס אחד, אבל היו שלושה לפניו, והכפר שלה הושמד ורוב האנשים מתו. והיא גם חושבת שהיא הצילה את העולם מהסוס שירכב על העולם. חוצמזה, היא היחידה שאומרת "חאל" ולא "קאל", אבל תכונה חיובית אחת לא מפצה על זה שהיא מכשפה שקרנית.

בחומה, ג'ון שמע על אבא שלו. הוא לא מגיב טוב. הוא רוצה לעזוב. סאם רוצה לעצור אותו. היי, זוכרים את כל הפעמים שסאם אומר שהוא פחדן? האמנתם לו? כי אני לא חושב שפחדן היה עומד במקום בזמן שסוס רוכב לעברו, ולא זז עד שהסוס מפיל אותו. ג'ון רוכב, ואוב רץ בעקבותיו.

במחנה הלאניסטרים, שיי מגיבה לא טוב לאיסור על טיריון לקחת אותה למעלה מלך. ולזה שלא השתמשו בשם שלה. אבל טיריון לא מעוניין להקשיב לאבא שלו. כי, כפי שציינתי לפני כמה פסקאות, הוא די שונא אותו. הוא לוקח את שיי למעלה מלך.

חזרה בצפון, ג'ון רוכב, והחברים שלו בעקבותיו. סאם נופל מהסוס, וזה עוצר את ג'ון. הוא לא ממש מעוניין להקשיב להם, אבל הם מדקלמים את השבועה. וג'ון שלג הוא – יותר מכל דבר אחר, אפילו יותר מזה שהוא ילד אימו – בן למשפחת סטארק. וזה אומר: כבוד. והוא מבין שהכבוד דורש שהוא יישאר. אז הוא נשאר. הוא גם מבין שיש לו כאן חברים. ואם הוא נשאר, הוא יכול לשמור את החרב המגניבה שהוא קיבל.

לא הנשיקה שהוא קיווה לה

במזרח, דאני מנסה להעיר את דרוגו עם זיכרונות העבר. היא מבינה שזה לא הולך לעזור, אז היא לוקחת כרית וחונקת אותו. ובוכה. ומי שהיה החאל החזק ביותר במזרח מת.

ועכשיו לראשונה מבין שתי סצנות שאין בספר. פייסל, המלומד העליון נותן הצגה מרשימה של "היי, אני זקן מבולבל שלא יודע על מה הוא דיבר וחושב שג'ופרי יהיה מלך מעולה" בפני רוז (הפורסט גאמפ בעירום של הסדרה). וכשהיא הולכת, הוא מתמתח, ומראה לנו שהוא הרבה יותר בריא, צלול וחזק מכפי שניתן לנחש. ואז הוא לובש את הגלימה שלו, מכופף את הכתפיים ויוצא. וזה די גאוני, גם אם זה עוד תירוץ להראות לנו את הישבן של אסמה ביאנקו.

הסצנה השניה היא עוד סצנת "אצבעון נגד ואריז" בדו קרב האישי שלהם. אני חושב שואריז מנצח. אבל מה שיפה בסצנות האלה הוא שהשניים מבינים אחד את השני. לפחות שניהם חושבים שהם מבינים אחד את השני. אני לא בטוח – ואני מדבר כאן על בעיקר סמך הסדרה, שבה מראים לנו הרבה יותר מואריז מאשר הספרים, כך שזה לא ספוילר – שאצבעון מבין את ואריז. אני לא חושב שהוא מסוגל להבין מישהו שמטרתו לשרת את הממלכה. כי אצבעון הוא פסיכופת.

לאריה יש שם חדש: ארי. ארי היתום. כי לאף אחד לא אכפת מיתומים. לפני שהיא ויורן והחבורה הנוסעת לצפון, היא פוגשת כמה מהחברים למסע החדשים שלה, כולל נער שמן בשם "פשטידה חמה", שרוצה את החרב שלה. הוא כמעט מקבל אותה בצוואר. ואז גם ג'נדרי מפחיד אותו. זה לא יום טוב לפשטידה. כן, גם ג'נדרי שם. הוא אולי לא יודע מי אבא שלו, אבל הבוס שלו בנפחיה ודאי יודע. והוא כנראה חשב שלהיות הבוס של ממזר של המלך הקודם, בזמן שיש דיבורים על הלגיטימיות של המלך החדש, זה אולי לא רעיון כזה טוב. אז ג'נדרי נשלח לחומה.

לקח לעתיד: בפעם הבאה, אל תציק לילד עם החרב

אגב החומה, ג'אור מורמונט יודע בדיוק מה ג'ון עשה בלילה. והוא לא חושב שזה ביג דיל. "כבוד גרם לך לעזוב, וכבוד החזיר אותך". ג'ון מתקן אותו ואומר "החברים שלי החזירו אותי". וג'אור משיב במה שהיא אולי השורה המוצלחת של הפרק: "לא אמרתי שזה היה הכבוד שלך". ואז הוא זוכה במה שהוא רוצה מזמן: לצאת מצפון לחומה. אולי למצוא את דוד שלו. חי או מת. אבל לא לפני שהוא צריך לענות על שאלה שיכולה להגדיר את חייו: "האם אתה אח במשמר הלילה, או ילד ממזר שרוצה לשחק במלחמה?"

טארגריינים. יש להם קטע עם אש

ולבסוף, אנו חוזרים למזרח, היכן שעומדים לשרוף את דרוגו. עם ביצי הדרקונים (ז'ורה לא מבין מה היא עושה), ועם מירי מאז דור, שחושבת שהיא לא תצרח. היא טועה, אבל דאני לא מעוניינת בצרחות שלה, היא מעוניינת בחיים שלה. כי דאני למדה משהו מהמוות של דרוגו. רק מוות יכול לשלם על חיים. והיא מציעה ללהבה את דרוגו המת, את מירי החיה, ואת עצמה. עוד דבר שמצא חן בעיני מאד, היה הדרך בה דאני מנשקת לז'ורה על הלחי. זאת לא הנשיקה שהוא היה רוצה, כמובן. לפני שהיא נכנסת ללהבה, היא משחררת את החאלאסר, ורבים עוזבים. אבל מי שנשאר, הוכיח נאמנות לפני שהיא הלכה ללהבה, ומי שהיה נאמן לפני, ודאי יהיה נאמן אחרי.

אחרי שדנריס בת הסופה טארגריין, המלכה החוקית של שבע הממלכות של ווסטרוס, עושה משהו שלא מעט מבני משפחתה ניסו לעשות, לאובדנם: מחזירה לעולם את הדרקונים. שלושה מהם. לפי הפרצוף של ז'ורה, הוא לא הולך לנסות להתנשא עליה בקרוב. ובאופן כללי, לא הייתי ממליץ לאף אחד לנסות את זה.

אבל בעיקר יש להם קטע עם דרקונים

יש מלך בצפון. יש מלכה במזרח. אה, ויש לה דרקונים. "להבה ודם", שם הפרק, הן המילים של בית טארגריין, וזה בדיוק מה שדאני נתנה לנו השבוע.

אז… זאת העונה הראשונה. ואיזה פאקינג עונה זאת היתה. אני לא חושב שאפשר היה לקוות ליותר. קיוויתי לסדרה מעולה, חשבתי שיש את כל הגורמים לכך שזאת תהיה סדרה מעולה. אבל מה שקיבלתי… מה שקיבלתי היה את הדבר הקרוב ביותר שניתן לקבל בעולם לא מושלם ל"לקחו את המראות מהמוח שלי כשקראתי ושמו אותם על המסך". ככה הרגשתי כשראיתי בקולנוע את "אחוות הטבעת". ככה אני תמיד רוצה להרגיש כמעבדים משהו שאני אוהב למדיום אחר.

6 מחשבות על “משחקי הכס פרק 10 – Fire And Blood”

  1. אז רגע – הילד שלה באמת נולד מעוות או שזה משהו שהמכשפה המציאה? ולמה שלושה אנשים צריכים "למות" כדי שהדרקונים יחיו? זה לא היה קסם דם, זה היה רק אש חזקה, לא? והכי חשוב – מה דאני בכלל רוצה? כי את החאל שלה היא לא תקבל בחזרה, וחוץ מפעם אחת שבה היא אמרה שהיא רוצה לחזור הביתה והבניה שאחיה לא יעשה את זה עבורה – מעולם היא לא הביעה שאיפות השתלטות על העולם.

  2. בכללי אני מסכימה איתך לחלוטין, היתה עונה ראשונה נפלאה, כמעט מושלמת.

    אני היחידה שהםריע לה שהגענו לקטע עם סרסיי ולאנסל כל כך מוקדם? לי זכור שלא מזכירים את זה עד הספר השלישי לפחות, אבל הזכרון שלי לא תמיד מדייק, כרגיל. זה פוגע בכל הקטע הזה של "ג'יימי הוא כל מה שאני צריכה" קרוב מדי למוות של רוברט, לטעמי.

    אבל כן, שאלה תהיינה הטענות היחידות שלי נגד הסדרה הזו, כן? שרק ימשיכו כך.

  3. לא הבנתי, למה ג'ופרי עדיין צריך להתחתן עם סאנסה?
    אני מבינה שהיא נכס נחמד כשהסטארקים צרים על מעלה מלך, אבל בשום מקום לא נרמז (אם כבר להיפך) שג'ופרי מסמפט אותה. אז מה הקטע עם הנישואים?
    וחוץ מזה, סדרה מדהימה שעשתה לי חשק לקרוא את הספרים. לא מאמינה שיש עוד שנה לעונה הבאה.

  4. מזתומרת? סאנסה היא מבית סטארק ולכן נכס אסטרטגי ומפתח לברית עם הצפון. הצפוניים יצייתו לה מכוח הדם אם היא תהיה הסטארקית האחרונה שתישאר אחרי שתחוסל משפחתה ה"בוגדת" (זה החישוב הדיפלומטי, לא רמזתי שזה מה שקורה)
    והספרים מצוינים והרבה יותר מפורטים.

  5. אחרי צפיה חוזרת בעונה, יש נקודה חשובה ודי מעניינת שלא ממש באה לידי ביטוי בשום פרק.
    בספר כשנד מדבר עם מישהו על ג'ון – "כן הוא הממזר שלי. סגרנו את השיחה הזאת".
    אבל כשנד מדבר עם ג'ון בפרטיות הוא תמיד אומר לג'ון "אתה הדם שלי". מה שמרמז שג'ון הוא בהחלט בן לבית סטארק, אבל נד הוא בהכרח אביו.
    חבל שלא העלו את הנקודה הזאת, כי מוצאו של ג'ון הוא אחד הנקודות המעניינות ביותר בספרים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s