אצלנו בישראל, פולין לא בדיוק נחשבת לארץ מהאגדות. ההיסטוריה בעייתית, בלשון המעטה, ויש את הקטע הזה שרוב הסטריאוטיפים שבארצות הברית מוצמדים ליהודים, מוצמדים אצלנו לפולנים.
אם אתם מכירים את נעמי נוביק, סביר שאתם מכירים אותה בגלל ספרה "דרקון הוד מלכותו", שיצא לאור בהוצאת גרף, ומעולם לא זכה בישראל להצלחה לה הוא ראוי. באנגלית, אולי קראתם גם את ההמשכים הרבים של הספר, בסדרה שצפויה להסתיים בשנה הבאה עם הספר התשיעי.
אם קראתם כבר את נוביק, אתם יודעים שהיא סופרת מצוינת, ושהיא אוהבת דרקונים. אבל מה שקראתם לא יכין אתכם ל-Uprooted. ספר שמתרחש בגרסה פנטסטית של פולין (ושכנתה הפנטסטית לא פחות, רוסיה).
כל עשר שנים, בוחר הדרקון נערה בת שבע עשרה מאחד הכפרים שבעמק, ולוקח אותה מביתה. זה נשמע כמו סיפור די מוכר. אבל הדרקון הזה הוא לא דרקון, הוא קוסם. ולאף אחד לא ברור מה הוא עושה עם הנערות האלה, פרט לכך שהן נשארות במגדל עשור, ואז יוצאות לחופשי, ובדרך כלל לא נשארות בעמק. למה נותנים לו לעשות את זה? כי הם נמצאים בצילו של היער, ומהסכנה שטמונה בו, רק הדרקון מגן עליהם.
אניישקה היא נערה בת שבע עשרה, אחת מכמה "בנות-דרקון", כפי שמכנים בעמק את אלו שנולדו בגיל שאומר שבגיל שבע עשרה אחת מהן תיבחר. אבל היא לא ממש מודאגת בשביל עצמה. כולם יודעים שחברתה הטובה קאשיה תיבחר. הדרקון תמיד בוחר את הנערה המיוחדת ביותר, וקאשיה היא היפה ביותר, המקסימה ביותר, המוכשרת ביותר.
טוב, בשלב הזה אתם כבר יודעים שאניישקה תיבחר, כן? מה שאתם לא יודעים, הוא מה שיקרה בהמשך, ומה שקורה בהמשך הוא אחד מספרי הפנטסיה הטובים ביותר שקראתי. נוביק מודעת לכל הנוסחאות, בוחרת מהן בקפידה, ומפיחה בהן חיים חדשים, זוויות חדשות. זה ספר שמספר סיפור אפי ואישי, סיפור על התבגרות וחברות ואהבה, על קסם אפל ומאיפה – ולמה – הוא בא, על משפחה.
בחוגים ספרותיים בז'אנר, נהוג להשתמש לא מעט במונח "Level Up", כלומר לעלות שלב במשחק, כדרך מקוצרת לבטא את השאיפה של סופרים להשתפר במלאכתם. Uprooted הוא עליית השלב של נוביק. היא היתה סופרת מצוינת גם קודם, אבל עם הספר הזה היא מבהירה שמעמדה הוא בשורה הראשונה של הכותבים והכותבות בז'אנר.
וכן, כי תמיד שואלים את זה, זה ספר שעומד לחלוטין בזכות עצמו. נוביק לא פוסלת את האפשרות שתחזור לעולם ולדמויות, אבל הספר לא נכתב בכוונה להיות ראשון בסדרה.
אף אחד לא התלהב יותר ממני מהמחשבה שתהיה סדרה על שילד ביקום הקולנועי של מארוול. וכשהסדרה התחילה, וצלעה, וצופים נשרו בזה אחר זה, אני עדיין האמנתי. האמנתי בפוטנציאל. האמנתי במה שיכול לקרות. ואז הגיע קפטן אמריקה 2: חייל החורף, ואחריו הסדרה השתנתה לגמרי, והפכה טובה בהרבה, כי היה ברור שזה הדבר שלו חיכו כל העונה, שתזמנו את הפרקים בדיוק בהתאם. ובסוף העונה הראשונה, התלהבתי לקראת העונה השנייה בערך כמו שהתלהבתי לקראת הראשונה.
אבל תמיד נותר פער בין האמונה שלי למציאות. הסדרה הראתה מה הפוטנציאל שלה, נתנה פרקים מצוינים, אבל היו חלקים בעונה הזאת שהיו פחות טובים, שבהם ההחלטות של חלק מהדמויות נראו שרירותיות. ואני האמנתי. ואני אמרתי.
ואז הגיע פרק סוף העונה השנייה הכפול. אם CBS היו מוותרים כאן, ולא מחדשים את הסדרה, אני חושב שהייתי מסופק. כמו פרק הסיום של עונה חמש של באפי, הפרק הזה נכתב מתוך ידיעה שהוא עשוי בהחלט להיות הפרק האחרון של הסדרה. בניגוד לפרק הסיום של עונה חמש של באפי, הוא לא נגמר באופן שכדי לחזור ממנו צריך לשקוע עמוק עמוק למעמקי הדיכאון.
זה הפרק שבו הסדרה הפכה לכל מה שקיוויתי שהיא תהיה. זה היה סרט סוכני שילד, באורך מלא, בטלוויזיה, והוא היה נהדר. הוא הצדיק את כל מה שקרה בשתי העונות לפניו, וקרץ לצופים במגוון דרכים, וברמות שונות.
אני רוצה לתת דוגמה, שאני מקווה שלא תהיה ספוילרית מדי. בשלב מסוים בפרק, אומרת סוכנת 33 את המשפט "I stand with Ward", "אני עומדת עם/לצד וורד". והמשפט עובד בהקשר. אבל לתסריטאים היתה כאן אמירה ברורה ומכוונת לחלק מסוים מאד מקהל הצופים. התגית #istandwithward הפכה נפוצה ברשתות חברתיות לקראת סוף העונה שעברה, כאשר מעריצים רבים של הסדרה סירבו לקבל את העובדה שהסוכן גרנט וורד הוא לא מהחבר'ה הטובים. לא משנה כמה אנשים הוא רצח, מה הוא עשה, כמה מפלצתי הוא היה, הם המשיכו להאמין. כשכתבתי פוסט בטאמבלר בשנה שעברה שבו הבעתי חוסר אמון על כך שיש אנשים שעדיין תומכים בדמות, השתמשתי בתגית התמימה #ward, וחטפתי על הראש מכאלה שזעמו שהעזתי לכתוב מילה שלילית עליו עם התגית "שלהם". זה היה… מטריד.
השימוש במשפט הזה, במקום שבו שמו אותו בפרק, היה אמירה מובהקת של התסריטאים למעריצי וורד: רדו מזה, חברים. זה לא יקרה *אף פעם*. גרנט וורד שלכם הוא מפלצת, והגיע הזמן שתקבלו את זה.
אני יודע שיש אנשים שרמת המטה הזאת עשויה לעצבן אותם, אבל העניין הוא שזה, כאמור, עבד בהקשר. זאת היתה הכרזה רלוונטית ומשמעותית לפרק, לצד המשמעות שלה לחתך מסוים בקהל. הפרק הזה דחס כל כך הרבה, והצליח להעביר את הכל בהצלחה. זה גם הפרק שבו הושלם התהליך בן שתי העונות של סקיי, שהפך אותה מהאקרית שלא יודעת מי היא לגיבורת על לכל דבר ועניין. דייזי ג'ונסון. Quake, מהקומיקס, אבל עם כישורי לוחמה משופרים. לסקיי היו בסדרה שתי אמהות ושני אבות. האבות שלה, קולסון וקאל, לימדו אותה מי היא. האמהות שלה, ג'יינג ומלינדה מיי, לימדו אותה איך להשתמש ביכולות שלה, מי היא יכולה להיות.
אבל כולם בסדרה עברו תהליכים, כולם השתנו, התקדמו. נקרעו לגזרים והתאחו. טוב, כמעט כולם התאחו. או נמצאים בדרך לכך.
סוכני שילד היא הסדרה האהובה עלי בטלוויזיה מהשליש השני של העונה הראשונה. עכשיו אני יכול לומר באופן מובהק שהיא גם אחת הסדרות הטובות ביותר בטלוויזיה.
לאחרונה קראתי שני סיפורים חדשים יחסית שאני רוצה להמליץ לכם עליהם.
הראשון הוא סיפור קצר של הסופרת המלזית (גרה כיום בלונדון) המצוינת Zen Cho, שספרה הראשון, Sorcerer To The Crown יצא בספטמבר, והוא בהחלט ספר שאמליץ גם עליו בבוא העת. Monkey King, Fairy Queen הוא סיפור שמעמת שתי מסורות סיפורים קלאסיות, ובו מלך הקופים האסייתי מבקר בטעות בחצרה של מלכת הפיות. תחת המסווה האפקטיבי של סיפור מצחיק (והוא בהחלט מצחיק) וקליל, צ'ו כותבת על מפגש בין תרבויות ללא שפה משותפת, ועל האנשים שנקלעים בתווך.
הסיפור השני הוא למעשה נובלה, והוא נכתב על ידי עוסמן מאליק, סופר פקיסטני אמריקאי שסיפורו The Vaporization Enthalpy of a Peculiar Pakistani Family מועמד השנה לפרסי נביולה וסטוקר, וסביר שהיה מועמד גם להוגו אלמלא הארועים סביב הפרס השנה. אבל אני רוצה לדבר על The Pauper Prince and the Eucalyptus Jinn, נובלה שפורסמה בשבוע שעבר באתר Tor.com. זה סיפור פנטסיה על היסטוריה אישית, משפחתית ולאומית, וג'יני, שהזכיר לי בהיבטים שונים את ספרו של טים פאוורס Declare, ובהיבטים אחרים את הנובלה הסוחר ושער האלכימאי של טד צ'יאנג, אותה זכיתי לתרגם. בנוסף לקריאת הנובלה באתר Tor.com, אפשר גם לרכוש אותו בדולר לקינדל באמזון.
שני הסיפורים האלה הם חלק ממגמה מרתקת של השנים האחרונות, במסגרתה רבים מהקולות החדשים המרתקים ביותר בז'אנר מגיעים מאסיה, בין אם הם מהגרים שפועלים באירופה או בארצות הברית, ובין אם הם כותבים בארצות המקור שלהם ומפרסמים בשווקים בינלאומיים. שמות כמו אמל אל-מוכתר, אליסה וונג, איזבל יאפ ואחרים מצטרפים ליוצרים כמו טד צ'יאנג, קן ליאו, ווסלי צ'ו וג'ון צ'ו. במשך שנים רבות, המדע הבדיוני היה ז'אנר אמריקאי, עם סניף בבריטניה, ומדי פעם קול שונה פה ושם. כיום, התמונה הזאת משתנה, ובעיני לטובה.
יש סיכוי סביר שאתם יודעים על המתרחש עם פרס הוגו השנה. אם לא, תקראו אצל אהוד. חשבתי לעצמי, "עצמי, מה אני יכול לעשות בקשר לזה?" והגעתי למסקנה שיש משהו. לתחושתי, הבעיה הגדולה ביותר היא שבעוד המצביעים המאורגנים הם מעטים, הרבים שיכולים להצביע לא מצביעים כולם. וכשהם מצביעים, הם לא מצביעים לכל הקטגוריות. ולמה? כי הם לא יודעים למי להצביע, לא זוכרים מה הם אהבו.
התשובה היא לא לתת "רשימת נגד". זה דוחה, וזה להשתמש בכלים שאני רואה כפסולים. התשובה, בעיני, היא לתת לאנשים כלי שיעזור להם לזכור. אז יצרתי אותו. הכירו את ויקי מועמדי הוגו. מה עושים שם? אם אתם נתקלים במשהו שראוי לדעתכם להיות מועמד להוגו בשנה הבאה, בין אם לספר או סיפור או פנזין או כל קטגוריה אחרת, אתם יכולים ללכת לויקי, ולהוסיף את המועמד שלכם. בשנה הבאה, כשאנשים ירצו לשלוח את רשימת המועמדים שלהם, הם יוכלו ללכת לויקי ולראות את כל הדברים שהם ואחרים שמו בכל הקטגוריות, ולהיזכר. או אפילו, במקרה של רבים מהמועמדים, להקליק על הקישורים ולראות בעצמם.
איך עושים את זה? פשוט מאד: הכנתי סרטון באתר שתוכלו למצוא באתר שמדגים בדיוק איך!
מאז שיצרתי את הויקי, לפני שבועיים – שאז יצרתי את הקטגוריות והוספתי מועמד לכל אחת – כל מיני אנשים טובים הוסיפו כבר מועמדים במגוון קטגוריות! זה מגניב! אם תרצו לתרום גם אתם, זה יהיה נחמד מאד.
ושוב אני חוזר אחרי היעדרות ארוכה. עד השנה שעברה, ערכתי את הבלוג של אתר הוצאת גרף, וזה היה כיף. אבל זה הפסיק, ובמשך זמן מה הספיק לי לכתוב בהארץ ולעשות את הפינה שלי The Tube על מימון המון, ולדבר על מד"ב בפייסבוק וטוויטר. אבל קורים דברים, ואני ארצה מקום לדבר עליהם כשאני אוכל. ו… אנשים עדיין מגיעים לכאן. למרות שלא עדכנתי נצח (הם בעיקר באים בחיפוש אחר סיכומי פרקים של משחקי הכס, דבר שכרגע אין לי את הכוח והזמן לעשות).
אז רעננתי טיפה את הלוק של האתר, וחזרתי. זה כבר לא "נייד ובדיוני", כי מעטים הדברים שמשעממים אותי כרגע כמו "מה חדש בטלפונים סלולריים". וזה לא "מימון ובדיוני", כי יש לי מספיק מקומות לדבר על מימון המון.
כאן, נכון לעכשיו, זה "דידי על מד"ב", וכן, זה כולל פנטסיה. אני מקווה שיהיו לי דברים מעניינים לכתוב, ומקווה שיעניין אתכם לקרוא אותם.
כל מי שמכיר אותי יודע שאני מתעניין מאד במימון המון. וכל מי שקורא את הבלוג הזה יודע שאני איש של מדע בדיוני. החלטתי לשלב בין השניים עם קמפיין באתר מימונה ששמו "שולחים את דידי לוורלדקון". הקמפיין עלה לפני מספר דקות באתר מימונה, ואשמח אם תעיפו בו מבט. כמובן שאשמח עוד יותר אם תשקיעו.
אתם יכולים לקרוא את זה שם. בכלל, הרבה פוסטים שפעם הייתי כותב כאן, אני כותב שם.
דברים אחרים שפעם הייתי כותב כאן, וכל מיני דברים אחרים שדורשים יותר עבודה ממה שסביר שהייתי עושה כאן (לא כולל סיכומי משחקי הכס, שיעברו גם הם כנראה לבלוגרף), תוכלו למצוא במוסף הארץ.
כל הבאסה בלהיות טיריון. טיריון שמתעורר עם פייסל מעליו, וחושד שהולכים להרעיל אותו. במקום זאת, הוא מקבל עדכון על מה שקרה. ועל כך שתקעו אותו במגורים חדשים ופחות סימפטיים, עכשיו שטייווין לקח את הג'וב שלו כימין המלך בחזרה. פייסל מאד מרוצה מעצמו.
ואם מדברים על טייווין, הרי שהנה הוא, מקבל את התואר שלו כמושיע העיר. טייווין, שהיה האיש האחרון שכבש את העיר. לא לפני שהוא נותן לסוס שלו לחרבן על הרצפה.
אצבעון מקבל את הגמול שטייווין הבטיח לו פעם: את הארנהול. אצבעון הוא לורד עכשיו. ואריז לא חושב שהוא מצחיק.
ואז יש הצגה שלמה סביב החלפת סאנסה במארג'רי ככלתו המיועדת של ג'ופרי. פחחח. היא שמעה סיפורים על "האומץ והחוכמה" שלו. פחחח. סרסיי ופייסל משחקים את תפקידם בלהמליץ לו לזרוק את סאנסה ובלמחול לו על הפרת שבועת האירוסין.
סאנסה מאושרת, כי היא חושבת שעכשיו היא חופשיה. אבל אצבעון מסביר לה שאין מצב שפשוט ישחררו אותה. הוא גם מבטיח שג'ופרי ימשיך להכות אותה וגם לאנוס אותה. הוא מתחיל לדבר על כמה שהיא דומה לאמא. אתה לא קריפי בכלל, פטיר באיליש. ממש לא. הוא אומר שהיא ייקח אותה הביתה. והוא גם אומר שהיא השקרנית הכי גרועה בעיר. להמשיך לקרוא משחקי הכס עונה 2 פרק 10 Valar Morghulis←
טוב, אז דילגתי על הסיכום של הפרק של השבוע שעבר. מתנצל על זה. היה שבוע עמוס, והטקסטים האלה הולכים ומתארכים. אז קיצרתי השבוע (תוספת לאחר סיום הטקסט. "קיצרתי". פפפט. עדיין יצא יותר מאלפיים מילה. אבל לפחות לא לקח יום עבודה). כי זה מתיש. וכי ממילא בשבוע הבא יהיה גם סיכום עונה וכאלה אז בטח יהיה פוסטפלצת.
טוב, חיכינו לזה הרבה. הפרק של מרטין. הפרק של הבלאקווטר. הסיבה שלא הראו לנו קרבות כל העונה. הנה זה כאן.
על הנהר, דאבוס וספינתו שבראש הצי. הוא נראה מודאג. אי שם מאחוריו, סטאניס. הוא לא נראה מודאג. אבל החיילים נראים מודאגים. אחד מהם מודאג מספיק כדי להקיא, לדלי שנראה כבר די מלא. איכס.
דאבוס מדבר עם הבן הניג'ס שלו. מוזר לו להפליג נגד הצי המלכותי במקום להתחמק ממנו. הבן שלו מזכיר לו שזה הצי המלכותי. הבן שלו גם בטוח שעם עלות השמש, סטאניס ישב על כס הברזל. ואז יש עוד ויכוח דתי קטן. הניג'ס אופטימי. דאבוס פחות. להמשיך לקרוא משחקי הכס עונה 2 פרק 9 – Blackwater←
תיאון מתעורר ומגלה להפתעתו שהוא לבד. כשהוא יוצא מהמיטה, הוא מגלה שבראן, ריקון, הודור ואושה ברחו. הוא עצבני. כשהאיש שלו – אותו איש שבנמל לפני שיצאו לדרך אמר שאין לו צורך בקפטן – מציין שהוא זיין את אושה – הוא חובט בו ובועט בו וקורא לסוסים והכלבים. הסגן שלו – דאגמר, שבספר היתה לו בכלל ספינה משלו – מרוצה מההתפתחות של בן טיפוחיו / הבוס שלו.
ביערות, במצוד אחרי הילדים, תיאון חש צורך לדבר עם לואין, שלא ממש רוצה לשתף איתו פעולה. הוא מבטיח לא להרוג את הילדים, אבל כן מתכנן לפגוע בהם על זה שהם ברחו. כי הוא לא ברח כשהוא היה ילד! לואין ממשיך לדבר על האפשרות שרוב יחזור, ותיאון מדבר על כך שאחותו קרובה יותר. שניהם מתעלמים מכך שרוב לא הותיר את הצפון ריק. ו"נד סטארק תמיד אמר שחמש מאות אנשים יכולים להגן על וינטרפל כנגד עשרת אלפים". אבל תיאון, אין לך למש מאות איש. יש לך קומץ. לאחותך יש. וממתי היא עושה את מה שאתה אומר?
ואז הכלבים קולטים את הריח, ותיאון אומר "מלומד, אל תיראה כל כך עגמומי. זה הכל משחק". ואני קצת מרחם עליו. האיש באמצע משבר זהות קשה, ופסיכיאטר היה יכול לעשות עליו הון.
מחוץ ליערות, ארבעת הנמלטים הולכים להם, ומתווכחים על האם היו צריכים לעצור במטבח לקחת אוכל. אושה חושבת שהם היו צריכים לעשות את זה, אבל בראן רוצה להגן על האנשים שלו. ואז הם נתקלים בחווה. זאת חווה אליה בראן שלח שני יתומים מוינטרפל לעזור. ריקון שמח לשמוע שהם שם, ומצפה לאוכל. אגב, יש לריקון יותר שורות בפרק הזה מכפי שהיו לו בכל הסדרה, לדעתי. וזה לא שיש לו הרבה שורות. בראן לא מוכן להסתכן. אם תיאון יעקוב אחריהם עד בית החווה, הוא יענה את תושביו עד שהוא יגלה איפה הם. אושה יודעת שתיאון ישתמש בכלבי ציד. ובעוד יש להם יתרון, הם לא יוכלו להימלט מכלבי ציד לנצח.
בצפון, ג'ון ואיגריט. ישנים. ומתעוררים. והיא מתחילה להתעסק במוח של מר שלג. "שלפת עלי סכין בלילה?" מהתגובה שלו, היא קולטת שהוא בתול. היא קצת עצובה בשבילו. היא ממשיכה להתעלל בו קלות. הוא מטרה קלה. מאד. היא תוהה האם אין עורבות, וכשנאמר לה שלא, היא תוהה האם הבחורים עושים את זה זה עם זה. לא. כבשים? לא. אז עם הידיים.
יש לשניהם ויכוח על מי מהם חופשי. ועל האם ג'ון אוהב בחורות. ואז יש ויכוח על למי שייכות אדמות הצפון. "זאת לא הארץ שלכם. אנחנו היינו כאן כל הזמן. אתם באתם ושמתם חומה גדולה ואמרתם שזה שלכם".
"אבי היה נד סטארק. יש בי את דם ראשוני האדם. אבות אבותי חיו כאן, כמו שלך".
"אז למה אתה נלחם בנו?" לג'ון אין תשובה.
אז רגע, הוא יודע משהו, ג'ון שלג?
בהארנהול, התגובה על מותו של אמורי לורץ' היא תלייה המונית של שומרים. טייווין לא מרוצה. הוא מבין שהאחראי הוא לא רוצח פשוט. והוא חושב שהוא היה המטרה. גרגור אומר שהם חושבים שזה היה מסתנן מה"אחווה ללא דגלים". זאת הפעם הראשונה שהשם המלא מוזכר (לפני שני פרקים זה היה רק "האחווה"), אז שווה טיפה להתעכב עליו. לא יותר מדי, כן? רק… תזכרו את השם, טוב? אחלה.
טייווין עצבני. הוא רוצה שהאחווה תמות. גרגור חושב שהבעיה היא למצוא אותם. אריה, בינתיים, מסדרת את הכלים, כולל סכין, בזמן שטייווין אומר לו לשרוף את הכפריים ואת החוות. עם כל האינטרקציה החביבה בינו לבין אריה, שווה לקבל תזכורת לכך שמדובר באחד מבני הזונות קרי הלב ביותר בווסטרוס.
האוכל שאריה הביאה הוא כבש. טייווין לא אוהב כבש. אריה אומרת שתביא משהו אחר, אבל טייווין מציע לה לאכול במקומו. היא אומרת שתאכל במטבח. הוא מורה לה לאכול, ונותן לה סכין ביד. והוא מתחיל שוב לחקור אותה.
"את קטנה לגילך. אני מניח שסבלת מתת תזונה כל חייך".
"אני אוכלת הרבה!! אני פשוט לא גדלה".
"זאת תהיה המלחמה האחרונה שלי, בין אם אנצח או אפסיד".
"הפסדת פעם?"
"את חושבת שהייתי בעמדתי לו הפסדתי במלחמה?" היא מסכימה שלא.
"זאת המלחמה שבעבורה יזכרו אותי". אריה אוחזת בסכין ומתכננת תוכניות. "מלחמת חמשת המלכים, כך קוראים לה. המורשת שלי תיקבע בחודשים הקרובים". אריה לוטשת מבט טורפני בעורף שלו, אבל מסתובבת במהירות לאוכל כשהוא מסתובב אליה.
"את יודעת מה זה 'מורשת'? זה מה שאתה מוריש לילדים שלך. ולילדיהם. זה מה שנותר אחריך". ואז הוא מדבר קצת על הארן השחור, שבנה את הארנהול. זה היה המבצר הגדול ביותר אי פעם. ועכשיו הוא הרוס. האם אריה יודעת מה קרה?
"דרקונים".
טייווין מדבר על כך שהארנהול נבנה לעמוד בפני מתקפה קרקעית. המבצר יכול היה להדוף מיליון איש, אבל לא אש דרקונים מהאוויר. והארן ובניו נשרפו בין החומות. "אאיגון טארגריין שינה את החוקים. זאת הסיבה שכל ילד יודע את שמו, שלוש מאות שנה לאחר מותו".
אריה חשה צורך להגן על שתי אחיותיו של אאיגון, אותן טייווין השמיט מהסיפור.
"זה לא היה רק אאיגון על גב דרקון. גם ראיניז וויסניה היו שם". טייווין מרוצה ממנה. אריה זוכרת את השמות של הדרקונים של האחיות. טייווין כבר לא.
"ויסניה טארגריין היתה לוחמת דגולה. היתה לה חרב מפלדה ואליריאנית שהיא כינתה בשם 'אחות אפלה'".
"אז היא גיבורה שלך? רוב הילדות לא מעוניינות יותר בעלמות היפות מהשירים? ג'ונקוויל עם הפרחים בשיערה?"
"רוב הילדות הן אידיוטיות".
טייווין משועשע, וטוען שאריה מזכירה לו את בתו. אני בטוח שהיא היתה מאושרת לשמוע את זה. ואז הוא רוצה לדעת מאיפה היא יודעת כל כך הרבה היסטוריה?
אריה אומרת שמאביה. אבל טייווין זוכר שמדובר בסתת אבן. הוא לא חושב שפגש סתת אבן שיודע לקרוא. אריה שואלת האם הוא פגש סתתי אבן רבים, והחוצפה שלה טיפה מעצבנת. הוא שולח אותה להחזיר את האוכל למטבח.
"וילדה: מ'לורד. ילדות פשוטות עם אומרות 'מ'לורד', לא 'הלורד'. אם את רוצה להעמיד פני פשוטת עם, את צריכה לעשות את זה כמו שצריך".
"אמי שירתה את ליידי דסטין במשך שנים רבות, הלורד. היא לימדה אותי לדבר נכונה… נכון".
"את חכמה מדי לטובתך שלך. מישהו אמר לך את זה פעם?"
"כן". והוא משחרר אותה. הוא בבירור חושב שהיא בת אצילים, אבל אם הוא היה יודע איזו…
במעלה מלך, סאנסה נתקלת במסדרון בסאנדור. היא מבקשת את סליחתו שלא באה אליו אחרי, להודות לו על שהציל אותה. "היית כל כך אמיץ".
רוב התמונות ששוחררו מהפרק הן מהסצנה הזאת. שימו לב שבשלב הזה המשרתים אינם פיאט פריי
"אמיץ? כלב לא צריך אומץ כדי לגרש עכברושים".
"האם אתה נהנה להפחיד אנשים?"
"לא. אני נהנה להרוג אנשים". ואז הם מתווכחים על האם אבא שלה אהב להרוג.
"למה אתה כל כך נורא?"
"תשמחי על הדברים הנוראים שאני עושה יום אחד כשתהיי מלכה ואני כל מה שעומד בינך והמלך האהוב שלך". היא מסתלקת.
בקארת', זארו מודיע לדאני שזימן פגישה של השלושה עשר כדי לגלות מי לקח את הדרקונים שלה. וטוען שאם היה רוצה את הדרקונים שלה, היה לוקח אותם. "הם חסרי משמעות בעבורי לבדם".
"חסרי משמעות? הם יקרים יותר מכל דבר בעולם". זארו טוען שכסף לא חסר לו, ומה שמעניין אותו עכשיו הוא לשמור על הכבוד שלו. הוא לקח עליה אחריות מול שער העיר, ואדם הוא מה שאחרים אומרים שהוא וכאלה. הוא לא יכול לתת שדבר כזה יקרה לה תחת הגג שלו. והוא מתחיל לספר שוב כמה הוא היה עני ומסכן וכאלה, אבל היא לא מעוניינת לשמוע.
בצפון, ג'ון ואיגריט. היא ממשיכה לתקוף, ולטעון שהפלדה שלהם אולי פחות טובה, אבל הם חופשיים. ושהם לא משרתים מלך מחורבן בגלל שאבא שלו היה מלך. "לא, אתם משרתים את מאנס ריידר, המלך שמעבר לחומה".
"בחרנו במאנס ריידר שינהיג אותנו. הוא היה עורב. בדיוק כמוך. אבל הוא רצה להיות חופשי. גם אתה יכול להיות חופשי. אתה לא צריך לחיות חיים שלמים בקבלת פקודות מזקנים. תתעורר כשאתה רוצה להתעורר. אוכל להראות לך את הנחלים לדוג בהם, את היערות לצוד בהם. תבנה לעצמך בקתה ותמצא אשה לשכב איתה בלילה. אתה בחור יפה. הבחורות יוציאו זו לזו את העיניים כדי להיות עירומות לצידך".
"תלכי". ג'ון בבירור מתקשה להתמודד עם כל המידע החדש הזה. ועם הג'ינג'יות שלה.
"אוכל ללמד אותך איך לעשות את זה".
"אני יודע איך לעשות את זה".
אתה לא יודע כלום, ג'ון שלג". רגע של הפוגה בעוד הקהל מריע למשמע אחד המשפטים האהובים ביותר מהספרים.
במחנה של רוב, הדודן לבית לאניסטר מגיע למסור את תגובתה של סרסיי. הוא מפחד לספר, אבל רוב מרגיע אותו. ואחרי שהוא מספר שסרסיי קרעה את המסמך שלו, הוא מברך אותו על שפעל בכבוד ומנסה להחזיר אותו למכלאה שלו. אבל מסתבר שהיא תפוסה. רוס בולטון פולט משהו על כך שיש יותר מדי אסירים. רוב מורה לבנות לו מכלאה חדשה, ושולח אותו לחלוק בינתיים את זו של ג'יימי. ושולח את טורן קארסטארק להשגיח על הבנים.
אז מגיעה טאליסה, שזקוקה לצורכי ריפוי. יש דברים שקל להשיג, אבל יש דברים שקשה. בעיקר חלב פרג, כי כאבים וכאלה. אבל יש לה חתיכת רשימה. רוב, כמובן, שמח לעזור. אז היא אומרת שהוא בדרך למצודה כלשהי כדי לקבל את הכניעה שלהם, ויהיה להם מלומד שיוכל לספק את כל מה שהיא צריכה.
היא רוצה לתת לו רשימה, אבל הוא מעדיף שהיא תבוא איתו. כדי שהפצועים יזכו לטיפול, כמובן. זאת הסיבה היחידה. אה-הא.
בחווה ליד וינטרפל, הכלבים איבדו את הריח. ותיאון שוב עצבני. וכשלואין מציע להתחיל מחר, הוא מסביר בדיוק מה עומד על כף המאזניים (לפחות לדעתו) – שהאנשים שלו יתייחסו אליו לנצח כ"שוטה וסריס". האם יש משהו שהוא לא יהיה מוכן לעשות כדי למנוע את זה? הוא מתכוון להכות בכלבים ולהצליף באנשים וכל דבר אחר. כי "עדיף להיות אכזרי מאשר חלש".
אני רוצה לציין: חזוס. תיאון. כבשת את וינטרפל. תפתח טיפה ביטחון עצמי, טוב? וזה יפה איך אבא שלו מחק שנים של חינוך בשיחה וחצי. וכשאני אומר "יפה", אני מתכוון "מעורר רחמים".
הוא חוקר את החוואי, שאין לו תשובות בעבורו. ואז דאגמר מוצא קליפות אגוזים, וחושב שהוא מצא מה שהם צריכים. הוא אומר לתיאון לשלוח את הזקן הביתה. לואין נגרר בעודו מתחנן בפניו שלא יעשה את מה שהוא רוצה לעשות.
בקארת', ז'ורה מורמונט חוזר. הוא שמע וחזר מיד. דאני מבואסת מזה שאירי מתה, ובעיקר מכך שהיא לא יכלה להגן עליה. דוריאה נעלמה. ודאני מסיקה מכך שהיא מתה. אני אומר: לא ראינו גופה, אז היא לא מתה. אני אומר גם, רבאק, מה זאת הגזענות האנטי דותראקית הזאת? אירי וז'יקווי היו אמורות לשרוד, ודוריאה היתה אמורה למות בשממה!
והנה פיאט פריי
"הובלתי את אנשי מהשממה האדומה ואל בית המטבחיים".
ז'ורה אומר שהיה צריך להיות שם, ושהוא לא היה צריך להותיר אותה לבד עם "האנשים האלה". וכאן, חוסר האמון שנשתל בה בפרקים קודמים (ושהוזן על ידי הניג'סיות הכללית שלו) מוצת. כי הוא אומר ש"אי אפשר לבטוח בהם", ודאני תוהה במי כן אפשר לבטוח. היא לא רואה סיבה לבטוח בטארגריינים או בדותראקים, לאור ניסיון העבר. היא לא מאמינה שאנשי ווסטרוס ירוצו לצידה. הוא אומר "את לא אחיך, תאמיני לי, חאליסי".
והיא תוהה האם הוא חושב שהוא היחיד בו היא צריכה לבטוח. היא לא רוצה לבטוח באף אחד.
הוא מושיט יד לגבה "את צעירה מכדי להיות כה…"
והיא מסתובבת ונוזפת בו על שאינו מתייחס אליה כאל מלכה. הוא מבקש סליחה. אבל "אף אחד לא יכול לשרוד בעולם הזה ללא עזרה. אף אחד". איך הוא יכול לעזור לה?
"תמצא את הדרקונים שלי".
בצפון, איגריט וג'ון. היא תוהה כמה זמן ייקח עד שישובו לעורבים שלו, ומעמתת אותו עם העובדה שאין לו מושג. הוא ממשיך ב"אנחנו קרובים", והיא עוברת לשלב הסחיטה. מדמה את השורות שתאמר לקהורין (או ג'אור, כי לא ברור לאן הם הולכים) כדי לשכנע אותו שג'ון תקף אותה מינית והפר את שבועותיו. וזה מתחיל כאיום ונהיה מצחיק, "עכשיו לא אוכל לשאת לי לורד מבושם. מה יאמר אבי הפרא האומלל?"
ואז היא מציעה שאם ממילא זה יהיה המילה שלה נגד שלו והוא לא יכול לדבר על זה בלי להסמיק, למה לא פשוט…
"מה, כאן בבוץ?"
"אני אחמם אותך. אתה עד כדי כך מפחד מזה?" הוא מנסה לעצור אותה. והיא מבטיחה ש"זה" נחמד ורטוב וחמים. ואין לזה שיניים. וכל הזמן היא מתקרבת אליו, ומתקרבת, עד שהוא שולח יד לחרב. והיא נסוגה, והאחיזה שלו בחבל נחלשה בגלל שהלך לחרב, והיא אומרת "אלים אתה משעמם, ומושכת את החבל חזק והוא נופל והיא רצה. והוא שוב רודף אחריה.
אבל הפעם זה לא נגמר כל כך טוב מבחינתו. הוא רואה את החבל שלה חתוך, ואז רואה שהיא כבר לא לבד. היא עם חבריה הפראים. והם רבים ומקיפים אותם. "היית צריך לקחת אותי כשהיתה לך הזדמנות", אומרת איגריט.
במעלה מלך, לסאנסה יש חלומות רעים. היא חולמת על המתקפה, ובחלום זה נגמר רע יותר. וכשהיא מתעוררת, היא מגלה שגם המציאות לא משהו. מחזור ראשון, דם על הסדינים והיא לוקחת סכין ומנסה לחתוך את המצעים. שיי נכנסת והיא מבהירה מה הבעיה: אם המלכה תראה… היא יכולה ללדת לג'ופרי ילדים…
שיי רוצה להפוך את המזרן, אבל אז הדלת נכנסת ומגיעה מישהי, שמסתכלת בשתיהן ומסתובבת והולכת. שיי לוקחת סכין ורודפת אחריה, מצמידה אותו לצוואר שלה ומאיימת עליה שלא תאמר דבר לאיש. ואז היא חוזרת לחדר ומגלה שמאוחר מדי… כלב הציד שם.
בשיחה עם סרסיי, המלכה מרגיעה אותה שהיא לבלבה, זה הכל. מסתבר שאמה הכינה אותה, אבל היא חשבה שזה יהיה שונה. היא חשבה שיהיה… פחות.
"חכי שתלדי את הילד. את אשה עכשיו, יש לך מושג מה זה אומר?"
"אני יכולה ללדת את ילדיו של המלך?"
"מחשבה שפעם שימחה אותך. להביא נסיכים ונסיכות קטנים אל העולם. הכבוד הגדול ביותר למלכה. ג'ופרי תמיד היה קשה. אפילו כשנולד עמלתי יום וחצי להביא אותו אל העולם. לא תוכלי לשער לעצמך את הכאב. צרחתי כל כך חזק שהייתי בטוחה שרוברט ישמע אותי ביער המלכים".
כן, כמובן שרוברט לא היה שם איתה. הוא, מספרת סרסיי לסאנסה, בילה את הלידות שלה בציד. הוא "נמלט לעצים עם הציידים והכלבים שלו". אבל היא לא רצתה אותו שם. היה לה את פייסל ואת המיילדות ואת ג'יימי. כשניסו למנוע מג'יימי להיכנס, הוא חייך ושאל מי מהם ינסה למנוע ממנו להיכנס.
"ג'ופרי לא יפגין בפניך מסירות שכזאת. אולי לא תאהבי את המלך, אבל תאהבי את ילדיו".
"אני אוהבת את המלך בכל לבי", משקרת סאנסה. סרסיי, כמובן, לא מאמינה לה. אבל בכל מקרה מציעה לה "חוכמה נשית ביום מיוחד זה":
"ככל שתאהבי יותר אנשים, כך תהיי חלשה יותר. תעשי בעבורם דברים שאת יודעת שאל לך לעשות. תנהגי כשוטה כדי לשמח אותם, כדי לשמור על בטחונם. אל תאהבי אף אחד פרט לילדייך. בחזית הזאת אין לאם ברירה".
"אבל… אני לא אמורה לאהוב את ג'ופרי, הוד מעלתך?"
"את יכולה לנסות, יונה קטנה". אז כולנו מסכימים שהמלך מפלצת, כן? כולל, בשלב הזה, אמא שלו.
במחנה של רוב, ג'יימי ודודנו אלטון יושבים במכלאה. ג'יימי מנסה להבין עם איזה דודן הוא נתקע. האם אמא שלו היא השמנה? אלטון לא בטוח. ג'יימי אומר שיש לאניסטרית שמנה אחת, ואם היא היתה אמא שלו, הוא היה יודע.
אלטון מספר לג'יימי שהיה נושא הכלים שלו פעם. "מתי?"
"בתחרות ביום חתונתו של ווילם פריי". ג'יימי לא זוכר שהלך לחתונה. אבל אלטון מזכיר לו שנושא הכלים שלו השתכר כל כך בלילה הקודם, שהוא הקיא על הסוס שלו. את החלק הזה, ג'יימי זוכר. מסתבר שטיריון שיכר את הנער.
ג'יימי זוכר אותו. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא נשא כלים. הוא התנדב בהתלהבות. אביו כעס. פחד שיבייש את המשפחה שלהם בפני *המשפחה*. אבל ג'יימי זוכר שהוא לא בייש אותם. הוא ידע מתי זקוקים לו ומתי ללכת. רוב נושאי הכלים של ג'יימי מתכוונים לטוב, אבל אנשים צעירים עם עבודות גדולות… הם נוטים להגזים.
אלטון מספר במבוכה שהיום ההוא, בו היה נושא הכלים של ג'יימי, היה היום הטוב בחייו. ג'יימי הפיל את באלון סוואן מסוסו. הוא יזכור אותו עד יום מותו. הוא היה האחרון בשדה, ולא יכול היה לעזוב. לא יכול היה לגרום לעצמו לחזור למשפחה שלו בשולחן כה רחוק מקצה המשתה שבקושי ניתן לראות ממנו את הכלה. והוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שיספר להם איך זה להיות נושא הכלים של ג'יימי, כשאין להם מושג מה זה אומר.
לפני שנמשיך, אניחייב להודות שהשיחה הזאת מרתקת בעיני. מכיוון שאנחנו רגילים כל כך – גם מהספרים, וגם מהסדרה, לראות את ג'יימי מהמון זוויות שונות, אבל לא מהזווית של המערב, לא מהזווית של אלה שנאמנים ללאניסטרים, ובטח קרובי המשפחה שלהם. שווה לזכור, שלמרות כל מה שעשה, ומה שיעשה גם ממש עוד מעט, ג'יימי לאניסטר הוא אחד האבירים הטובים ביותר בממלכה. ולצד שלו, הוא גיבור.
בכל מקרה, ג'יימי מבין אותו היטב. אלטון מתקשה להאמין, אבל גם ג'יימי היה פעם בן שש עשרה, ונאלץ להחליף נושא כלים ללא התראה. הוא נשא את כליו של באריסטן סלמי. זה היה קרב נגד פושעים, וסלמי היה צייר. צייר שמשתמש רק באדום. הוא לא יכול היה לדמיין שיהיה מסוגל להילחם כך. "לעזור לו לעשות את זה, להיות חלק ממשהו כל כך מושלם… אני לא צריך להסביר את התחושה. לא לך".
"קשה לנסח את זה במילים".
"זה כמו להיכנס לחלום שחלמת מאז שאתה מסוגל לזכור ולגלות שהחלום אמיתי יותר מהחיים שלך. לעזוב את שדה הקרב ההוא היה כמו להיגרר לכלא". אבל מסתבר שהוא היה נושא כלים גרוע. ממש מטרד… עד שאחד הפושעים ניסה להרוג נושא כלים בן שש עשרה. זה טוב שאני מי שאני. הייתי חסר תועלת בכל דבר אחר".
ג'יימי אומר שהוא לא מתאים למאסר, וחושב שנד סטארק ודאי היה אסיר מצוין ממש עד הסוף. אבל חייו הותירו אותו לא מתאים למעצר באופן ייחודי. האם הוא חשב על בריחה? כמובן. כל יום. אבל אסירים טובים גורמים לסוהרים טובים. אבל הוא חושב שיש דרך. היא לא היתה אפשרית עד כה.
"מה היא?" שואל הנער.
"למעשה זה די פשוט".
"תן לי לעזור לך".
"אתה צריך לעשות רק דבר אחד".
כולם מזועזעים מפיאט פריי
"ספר לי".
והוא לוחש לו "יהיה עליך למות". והוא תוקף אותו והולם בו בשרשראות שלו ומכה ומכה. והקארסטארק הצעיר נכנס פנימה ובודק את הגופה, אבל הוא לא נזהר, וג'יימי תוקף מאחור וחונק אותו בשרשרת. עד שהוא מת. ולוקח את המפתח.
בקארת', ג'ורה הולך לקוויית', שמציירת על הגב של בחור עירום. היא יודעת שהוא שם מבלי להסתובב, ומסבירה שהציור נועד להגן על האיש, שעליו להפליג ליד ואליריה העתיקה. "כל הנוסעים קרוב מדי לאבדון זקוקים להגנה". ג'ורה לא בא כדי לקבל שיעורים. היא יודעת למה הוא שם: הדרקונים.
הוא חושב שזה שהיא יודעת אומר שהם אצלה. הוא שואל איפה הם ומניח יד על ניצב החרב. "שלוף את חרבך. תראה מה הפלדה שלך שווה. אתה רוצה לרצות את אם הדרקונים. אתה אוהב אותה". היא חוזרת לצייר. הוא שואל שוב איפה הדרקונים.
"האם תבגוד בה שוב ג'ורה האנדלי? האם תבגוד בה שוב?"
"לעולם לא".
"הגנב שאתה מחפש נמצא איתה כעת". וג'ורה מסתובב וממהר משם, מתחיל לרוץ.
דאני נמצאת עם השלושה עשר, והשמוק מתלונן על כך שמאשימים אותו. דאני נואשת, ואומרת שבלעדיה הדרקונים ימותו. "זה יהיה לטובה", אומר השמוק. "הדרקונים שלך יביאו לעולם רק מוות ואומללות, יקירתי. לו הייתי יודע היכן הם, לא הייתי מספר לך".
פיאט פריי, המכשף, מאשים אותו באכזריות, ואומר שאם הדרקונים צודקת. יש לאחד אותה עם התינוקות שלה. "אני אעזור לך, חאליסי".
"אקח אותך לבית האל-מתים, שם שמתי אותם".
"הדרקונים שלי אצלך?"
"כשגיליתי שאת באה אל העיר שלנו, הגעתי להסכם עם מלך קארת'". כולם צוחקים מסביב לשולחן, אבל פריי ממשיך. "הוא השיג אותם בעבורי".
דאני מבולבלת. "אבל אין מלך לקארת'".
זארו קם. "עכשיו יש. זה היה החצי השני של ההסכם". ובעוד דאני מנסה לעכל, הוא פונה אל השלושה עשר. "אתם רוצים לשמור על שערים ומוחות סגורים לכל דבר מחוץ לחומותיכם. אבל קארת' לא יכולה להישאר העיר הגדולה ביותר שאי פעם היתה אם תסרב להשתנות. אני אפתח את קארת' לעולם. כפי שאילצתי אותה לפתוח את עצמה לי".
השמוק לא מתרשם. "שלושה דרקונים בגודל חתולים וברית עם שרלטן לא הופכים אותך למלך". זארו משועשע, ומסביר שאמפריות נבנו על ידי פחות, ושאלה בשוליים הופכים לעתים קרובות למושלים במרכז. ואלה שבמרכז מפנים להם מקום, מרצון או שלא מרצון".
הוא מפנה מקום לפיאט פריי, שאומר, "אם הדרקונים תהיה עם התינוקות שלה. היא תיתן להם את אהבתה והם ישגשגו לצידה. לנצח". המשרתים שעמדו מאחורי האחד עשר האחרים ניגשים ומשספים להם את הגרון. הם כולם פיאט פריי. דאני מנסה לברוח, אבל פריי ממתין לה במעלה המדרגות. כשפרש הדם שלה מרים את הנשק שלו, ז'ורה תוחב להב בגבו של פריי, שמחייך ואומר "אם צריכה להיות עם ילדיה". ואז הבגד שלו נופל והוא עומד מולם. "לאן תברחי דנריס בת הסערה? הדרקונים שלך ממתינים לך בבית האל-מתים. בואי לראות אותם". ז'ורה מוציא את דאני משם.
במחנה של רוב, קטלין כותבת מכתב, כשמישהו מתפרץ לאוהל שלה. בריאן חוסמת אותו. "אל תגעי בי, אשה", הוא אומר. "אז תיכנס ללא הזמנה, גבר". הוא מתנצל. כי… לכולנו ברור שהיא יכולה לקרוע לו את הצורה.
הוא בכלל בא לספר לקטלין שתפסו את ג'יימי. אז אלטון המסכן מת לשווא. כולם צועקים שהוא ימות היום, ושיהיה צדק בעבור בני קארסטארק (הוא הרג, כזכור, אחד מהם כשברח). גוררים אותו ובועטים בו ובאופן כללי קשה לומר שהוא זוכה ליחס טוב.
קארסטארק בא להרוג אותו, אבל השובים שלו מגנים עליו. "כל מי שעומד בין אב לנקמתו מבקש מוות". בספר, אגב, ג'יימי הרג את הבן שלו בקרב בכלל. קטלין מגיעה ומזכירה לו שמדובר באסיר שלהם. "המפלץ הזאת הרג את בני!"
"והפך את בני לנכה", היא מזכירה לו. "הוא ישלם את פשעיו, אני מבטיחה לך. אבל לא כאן". ריקארד קארסטארק לא בעניין של להקשיב לה, אבל היא צועקת.
"תכה אותי? האם שכחת מי אני, סר? אני אלמנתו של אדונך אדארד סטארק, אני אמו של מלכך!"
"ואיפה הוא עכשיו?"
היא מזכירה שהוא הלך לנהל משא ומתן, אבל קארסטארק לא חושב שהוא הלך למטרה הזאת, כי הוא "הביא את הכלבה הזרה ההיא איתו". היי, ריקארד, זה שאתה אב שכול לא הופך אותך לפחות גזען. קטלין עצבנית, ובריאן מתחילה לשלוף חרב ומצהירה שאיום על קטלין הוא מעשה בגידה.
"בגידה? איך זאת יכולה להיות בגידה להרוג לאניסטרים?"
"אני מבינה את האבל שלך אלופי, יותר טוב מרוב האנשים אני מבינה אותו… אבל בשם בני, המלך בצפון, חזור בך".
"כשבנך ישוב, אדרוש את ראשו של הרוצח הזה".
"אנשים חכמים לא מציגים דרישות בפני מלכים".
"אבות שאוהבים את בניהם עושים זאת. אוריד את ראשו". והוא הולך. ג'יימי מודה לה. הוא די משועשע. קטלין מורה לקחת אותו למכלאה. ושיכבלו אותו בכל שרשרת שימצאו.
"הפכת לזאבה אמיתית בשנותיך המאוחרות", מציין ג'יימי בעודו נגרר משם. לא נותר בך הרבה מהדג". הדג, כזכור, הוא סמל משפחת טאלי, המשפחה לה היא נולדה. משפחה שדי למדנו להכיר בספר שהעונה הזאת מבוססת עליו, ושדי נחתכה בדרך ל-10 פרקים.
קטלין מורה שיחסמו את פיו.
במעלה מלך, סרסיי וטיריון. הוא תוהה ממתי היא מדליקה את הנרות שלה בעצמה. מסתבר שהיא לא מסוגלת להתבונן באמותיה. היא תוהה כמה פעמים הוא יכול לקרוא מגילת עורב אחת.
מסתבר שהבחינו בצי של סטאניס מפליג צפונה, וחולף על פני טארת' (היי, זה האי של בריאן!). 200 ספינות.
"יותר ממה שיש לנו".
"כן, זה יותר ממה שלנו יש. הוא יהיה מחוץ לשערים שלנו עוד חמישה ימים. ארבעה אם הרוח תהיה מאחוריו".
סרסיי מנסה לשכנע את עצמה ש"יש לנו חומות גבוהות וחזקות. נמטיר עליהם להבה ממעל".
הוא מציין שהיא מצטטת את אביהם, והיא אומרת שלמה לא? יש לו מוח טוב לאסטרטגיה. טיריון מציין שאביהם הוא טקטיקן, לא אסטרטג. ויש האומרים שהמוח של אביהם הוא אכן הטוב בכך. אבל הוא לא בסביבה.
"זה רק את, אני וג'ופרי, אדון שבע הממלכות. ומגן הממלכה".
"אני בטוחה שתגיע לעניין בסוף".
"הוא צריך להתחיל להתנהג כמו מלך. המלחמה הזאת בא פתחתם מגיעה למפתן דלתנו. ואם כל העיר רוצה שג'ופרי ימות…"
"אני לא זאת שנותנת לנער זונות להתעלל בהן". אז מה שהוא עשה לא ממש נותר סוד, אה?
"חשבתי שהנערות אולי יעזרו לו".
"באמת?"
"טעיתי. אם לא נוכל לשלוט בו…"
"אתה חושב שלא ניסיתי? הוא לא מקשיב לי".
"קשה לשים רצועה על כלב, אחרי ששמת כתר על ראשו".
סרסיי תמיד קיוותה שג'ופרי יצא כמו ג'יימי. הוא דומה לו, לטענתה. ו… בסך הכל, אני מאד מרוצה מהליהוק של ג'ופרי. אבל דומה לג'יימי? לא כל כך. טיריון מסכים איתי, לפי המבט שלו. "באור מסוים". אה, טוב. אז בסדר.
"הנער דומה יותר לרוברט מאשר לג'יימי".
"רוברט היה שוטה שיכור, אבל הוא לא נהנה מאכזריות. לפעמים אני תוהה…"
"מה?"
אוי, תיאון!
"האם זה המחיר. על מה שעשינו. על החטאים שלנו…"
"חטאים? הטאגריינים…" רגע, עכשיו טיריון מגן בפני סרסיי על מה שהיא וג'יימי עשו?
"השיאו אח ואחות במשך מאות שנים, אני יודעת. זה מה שג'יימי ואני אמרנו זה לזו ברגעי ספק. זה מה שאמרתי לנד סטארק כשהיה טיפש מספיק להתעמת איתי. חצי מהטארגריינים השתגעו, לא? מה האמרה? בכל פעם שטארגריין נולד, האלים זורקים מטבע". מה שהיא לא אומרת היא שהתוצאות האפשריות הן "גדול" ו"מטורף".
"ניצחת את הסיכויים", מנסה טיריון לנחם אותה. "טומן ומירסלה הם ילדים טובים והגונים. שניהם". וסרסיי בוכה. זאת כנראה השיחה הקרובה ביותר שהיתה להם בחיים. וטיריון לא יודע איך להתמודד עם הבכי שלה. והיא לא יודעת להתמודד עם התגובה שלו ועם זה שהיא בכתה.
בלילה, במחנה הסטארקים, אנשים רבים על מתי בדיוק להרוג את ג'יימי.
בריאן שואלת האם רוב צפוי לחזור עם שחר. קטלין אומרת שכך אומרים. בריאן לא מאמינה שהקוטל-מלך ישרוד את הלילה. "ככל שהם ישתו יותר, כך הם יכעסו יותר. וכשבני קארסטארק ישלפו חרבות… מי רוצה למות בהגנה על לאניסטר?"
קטלין אומרת לה לבוא איתה. והן הולכות לבקר את ג'יימי. לא חסמו את הפה שלו. היא מבקשת להיות לבד איתו. השומר אומר, "גבירתי, פקודותיי הן…" והיא מבהירה שזאת לא באמת היתה בקשה.
"באת להיפרד, ליידי סטארק? אני סבור שזה הלילה האחרון שלי בעולם הזה". הוא מבחין בבריאן. "זאת אישה?"
"אתה שומע אותם שם בחוץ? הם רוצים את ראשך".
"ובכן, נראה שלורד קארסטארק הזקן לא מחבב אותי".
קטלין מזכירה לו שהוא רצח את הבן של קארסטארק. והוא מיתמם ושואל האם זה היה השומר. "הוא היה בדרכי. כל אביר היה עושה את אותו הדבר". באמת, ג'יימי? וזה שרצחת רגע קודם את הבנדוד שלך?
"אתה לא אביר", מאשימה קטלין. "נטשת כל שבועה שנשבעת".
"כל כך הרבה שבועות. מכריחים אותך להישבע ולהישבע. הגן על המלך, ציית למלך, ציית לאביך, הגן על החפים מפשע, גונן על החלשים. אבל מה אם אביך מתעב את המלך? מה אם המלך טובח בחפים מפשע? זה יותר מדי. לא משנה מה תעשה, אתה נוטש שבועה זו או אחרת". הוא ממשיך להסתקרן בנוגע לבריאן. "איפה מצאת את החיה הזאת?"
"היא אבירה אמיתית יותר מכפי שאתה אי פעם תהיה, קוטל מלך!"
"קוטל מלך. ואיזה מלך הוא היה. לחיי אאריז טארגריין, השני לשמו, אדון שבע הממלכות, מגן הממלכה. ולחיי החרב שתקעתי בגבו".
"אתה אדם ללא כבוד".
"את יודעת? מעולם לא הייתי עם אשה פרט לסרסיי. אז, בדרכי, יש לי יותר כבוד מאשר לנד המת האומלל. מה שם הממזר שהוליד?" ג'יימי בבירור מנסה לגרום לקטלין להרוג אותו בשלב הזה. קטלין קוראת לבריאן.
"שלג. שם ממזר בצפון. עכשיו, כשנד הטוב חזר הביתה עם תינוק של זונה, האם העמדת פנים שאהבת אותו. לא, את לא מאד טובה בהעמדת פנים. את אשה ישרה. שנאת את הנער נכון? איך יכולת שלא לשנוא אותו. התזכורת המהלכת והמדברת שלורד אדארד סטארק עתיר הכבוד זיין אשה אחרת".
קטלין מבקשת את החרב של בריאן. ונראה שג'יימי חש הקלה.
בווינטרפל, תיאון נואם. הוא אמר להם מה יקרה אם ישרתו אותו בנאמנות. ומה יקרה אם לא. בינתיים, דאגמר ועוד איש מאיי הברזל גוררים את לואין לחצר. הוא תובע לדעת מה הם עושים, מה הם עשו.
תיאון ממשיך, "אם עדיין יש כאלה שמפקפקים האם אדונם החדש מתכוון לדבריו… הנה התשובה לשאלה. והאיש שלו מושך בחרב ומרים שתי גופות של ילדים שרופים. לואין מזועזע וצווח, בעוד דאגמר מרוצה לאללה. תיאון… כשהוא מתבונן בגופות, קרוב יותר ללואין, תכלס.
קרדיטים.
ככל שהעונה הזאת מתקדמת, כך היא מתרחקת יותר מהספר, פרט לנקודות מפתח. הם חותרים לאותו היעד, אבל באפיקים שונים. ובעיני, זה דבר טוב. כשזה עובד, כמו השיחות בין טייווין לאריה, זה נהדר. מה שקורה בקארת'… עובד פחות טוב. אבל עדיין מוקדם מדי למסקנות.
ואנחנו מתחילים בבום, עם לואין המלומד שממהר לעורבניה שלו, כותב מכתב בהול, מוצא עורב ושולח אותו. זוכרים איך היה באסה להיות סטארק קודם? אז עכשיו יותר. ספציפית, באסה להיות בראן.
באסה להיות בראן כשתיאון, מי שהיה סוג של אח חורג שלו מאז שנולד, פורץ לחדר שלו ומכריז "לקחתי את הטירה שלך". תהיתי איפה לשים את העניין הזה אז נשים אותו כאן: אלפי אלן משחק כמעט דמות אחרת לגמרי בתור תיאון עכשיו. וזאת דמות שמשוחקת הרבה פחות טוב. זה מאד מכוון, לדעתי. תיאון עסוק מאד בהצגת מצגת שווא של ביטחון עצמי, שהוא זה שמשחק דמות. והדמות הזאת לא יושבת עליו טוב. היא לא יושבת עליו טוב כשהוא מסביר בפירוט ועם חזרות על מה שעשה כדי לכבוש את וינטרפל.
אין לבראן מושג מה תיאון רוצה, מה הוא עושה כאן, ובאופן כללי מה לעזאזל קורה. אבל הוא ילד אמיץ, הבן של אביו ואח של אחיו, ולכן התגובה הראשונית שלו (אחרי: "למה?") היא לסרב להיכנע. אבל כשתיאון מסביר ששלום אנשיו תלוי בזה שהוא נכנע, הוא ממשיך להיות בן סטארק, ונכנע. אבל לא לפני שהוא שואל האם תיאון שנא אותם כל הזמן. להמשיך לקרוא משחקי הכס, עונה 2, פרק 6: The Old Gods and The New←
לילה במחנה של רנלי, והמקום הומה. אחרי הכל, יש קרב בבוקר. רנלי יושב עם קטלין, ונראה שהם סופסוף סוגרים עניינים. רוב יהיה מלך בצפון, בתנאי שיישבע נאמנות לרנלי. ברית רנלי-רוב אמורה לסגור עניינים במלחמה הזאת, ברגע שסטאניס יחוסל.
קטלין רוצה שלום עם סטאניס. רנלי חושב שאין סיכוי, ומבקש ממנה להביא את התנאים שלו לבנה. "יחדיו, נסיים את המלחמה הזאת בשבועיים"… ואז… רוח, וצל שחור. שכן, נראה קצת כמו סטאניס, ותוקע סכין בגב של רנלי. ונעלם. בריאן לא מרוצה. אוה, לא. רנלי נופל, מת, ובעקבות הצרחה של בריאן נכנסים שומרים. מכיוון שהיא אוחזת בגופה, הם רוצים להרוג אותה. היא הורגת אותם. היא מרשימה מאד.
היא גם הלומה. בריאן, כמובן, היתה מאוהבת ברנלי. והיא בוכה כמו מישהי שנשמתה נקרעה מגופה. קטלין מתחננת בפניה שהם חייבות לעזוב. "יתלו אותך על זה". בריאן מסרבת. קטלין נותנת את הטון לפרק הנקמני הזה עם "את לא יכולה לנקום על מותו אם את מתה". והיא מנסה למשוך אותה לדלת. בריאן מכוונת ליציאה האחורית. להמשיך לקרוא משחקי הכס, עונה 2, פרק 5. The Ghosts of Harrenhall←
פתיח. שימו לב להוספת לוקיישנים חדשים: הארנהול, בין מעלה מלך לצפון וקארת' במזרח. הארנהול מעניין בפתיח, כי אין אנימציה. המבצר הרוס, אז הוא לא מתעורר לחיים.
אי שם, במחנה לאניסטרי, שני טמבלים מתווכחים מי הלוחם הטוב בממלכה. גרגור? ג'יימי? לוראס? והאם העובדה שלוראס יפה והומו משפיעה על הכישורים שלו בחרב? ואז יש רעש, ואחד מהשניים מפליץ וצוחק על השני . זאת טעות. יש משהו שם בחוץ. זה זאב בלהות. ומאחוריו, ממתינים רוב וכוחות הצפון.
קאט. ושוב דילגו לנו על קרב. יש לי דבר אחד לומר על העניין הזה של הקרבות: ברור לי למה זה קורה. יש קרב ענקי בעונה הזאת וחוסכים כסף כדי לממן את הצגתו. אז כדאי מאד שהוא יהיה שווה את זה.
אחרי הקרב, רוב מדבר עם רוס בולטון. בולטון רוצה להוציא להורג אסירים. ולענות את הקצינים. ספציפית, הוא בעניין של פשיטת עורם של אנשים, עינוי שנד סטארק הוציא מהחוק בצפון. בולטון מציין שהם לא בצפון. רוב מזכיר שללאניסטרים יש אסירות, והוא לא רוצה לתת להם תירוץ להתעלל באחיותיו. כאילו שג'ופרי צריך תירוץ. להמשיך לקרוא משחקי הכס עונה 2 פרק 4 – The Garden of Bones←
דידי על מד"ב 