פרויקט ה-52: Justice League Dark #1

שילוב ביזארי שעובד

הנה רעיון מוזר ומעניין: בואו ניקח דמויות של ורטיגו שהחזרנו לאחרונה ליקום המרכזי, נשלב אותן עם דמויות שקשורות לקסם מה-DCU, ונזרוק אותם ביחד לצוות. בואו נשים את זטאנה (שהיא דווקא לא דמות ורטיגו), ג'ון קונסטנטין (שכנראה מתקיים עכשיו ביקומים מקבילים, כי הסדרה שלו בורטיגו ממשיכה שם), Deadman, Shade ומדאם זנאדו (שכן, נמצאת גם ב-Demon Knights) בצוות אחד. זה הרעיון הבסיסי של הסדרה הזה. וזה רעיון שהוא, במידות שוות, מפגר וגאוני. הוא מפגר כי יש משהו מאד פשטני במחשבה שלזרוק את כל הדמויות שקשורות לקסם בצוות אחד תיצור משהו קוהרנטי. והוא גאוני כי מי רוצה משהו קוהרנטי כשאפשר לקבל משהו שהוא כיפי, מוזר, ובלתי צפוי?

וזה מה שיש לנו כאן. כל קבוצה אקראית של דמויות רבות עוצמה שהופכות לצוות, זקוקות למשבר כלשהו שיאחד אותן. בעבור אלה, המשבר הוא השתוללות רבתי של Enchantress, אחת הדמויות הקסומות החזקות ביקום של DC. כמה היא משתוללת? ובכן, אנחנו זוכים לראות לראשונה את ליגת הצדק ה"מודרנית" (כלומר, לא ליגת הצדק של לפני חמש שנים שבחוברת שקוראים לה ליגת הצדק. אוי, אחרי 52 חוברות, זה נהיה מסובך) בפעולה. והיא קורעת להם את הצורה. כי סופרמן תמיד היה פגיע לקסם, וסייבורג הוא גיבור טכנולוגי, שאין לו כל כך מה לעשות מול קסם.

במקביל מסתובבות בעולם הרבה נשים בלונדיניות זהות. הן כולן ג'ון מור. ג'ון מור היא האלטר אגו של Enchantress. למה היא מסתובבת בעולם, בהעתקים שונים, כשהיא לא יודעת מה קורה איתה ומה היא עושה? לא ברור. אבל מסקרן. פיטר מיליגן הוא הכותב המושלם לסדרה כזאת. יש לו נסיון עם סופר גיבורים, ויש לו ניסיון עם ורטיגו.הוא כתב כבר – הרבה – על שייד ועל ג'ון קונסטנטין. והוא כתב X-Men, כך שיש לו ניסיון בבניית דינמיקה קבוצתית מתפקדת למחצה.

זאת החוברת המסקרנת של השבוע. זאת חוברת שללא ספק אמשיך לקרוא. זאת חוברת שהיו לי תקוות די גבוהות בנוגע אליה – בגלל מיליגן, ובגלל שאני מחבב את הדמויות – ואני מאד שמח שהן לא התבדו.

אני הולך לכתוב על זה פוסט בהמשך, אבל הדבר המוצלח ביותר באתחול הוא המקומות בהם ורטיגו מחלחלת סוף סוף ליקום של DC. לא רק דמויות, אלא הסגנון. זה משמח, וזה אחראי לחוברות הטובות ביותר ב-52 החדשים.

פרויקט ה-52: I, Vampire #1

איך יכול להיות שזאת הכריכה של חוברת טובה?

כפי שאולי שמתם לב, אני משתדל לסיים את הסקירות השבועיות עם הגליונות הטובים של השבוע. ולכן, אתם אולי תוהים מה הדבר הזה עושה כאן. כי… תסתכלו על הכריכה הזאת. זה נראה כמו התגלמות כל מה שרע ביקום. דמדומים עם פורנו, כזה. ומכיוון שאף פעם לא קראתי שום דבר של ג'ושוע הייל פיאלקוב, לא היתה לי שום סיבה לצפות למשהו טוב.

ולכן ממש מוזר לי לשבת כאן ולספר לכם שזאת אחת החוברות הטובות יותר בכל ההשקה המחודשת. הנה הבסיס: יש ערפד בשם אנדרו סטאנטון. ויש ערפדית בשם מרי. הוא ערפד צמחוני, שהורג ערפדים. הוא, כך נראה מהעתיקים והחזקים שבערפדים. היא נמצאת בצד השני. אה, והוא כנראה מי שהפך אותה לערפדית.

זה בסיס שעליו בהחלט ניתן לבנות קומיקס רע מאד. אבל איכשהו, בזכות שילוב של אמנות נהדרת (בתוך הקומיקס, כן? הכריכה עדיין נוראית), בניית דמויות מצוינת, ושזירה מוצלחת מאד של הסיפור, זאת חוברת ממש טובה.

זאת חוברת שהיתה יכולה בהחלט להתקיים בנוחות בורטיגו, כך שמעניין מאד ש-DC בחרו לשים אותה ביקום המרכזי. איך כל מה שקורה כאן יכול להשתלב עם עולם של גיבורי על? איך זה ישתלב בפועל? זה מסקרן. זה מעניין. הסדרה הזאת היא אתחול של סדרה מתחילת שנות השמונים, שלא זכתה להפוך לחלק מורטיגו – היכן שאולי היה נמצא לה מקום – פשוט כי היא הגיעה טיפה מוקדם מדי. ואולי היא לא היתה טובה מספיק. לא יודע. לא קראתי אותה. אבל עכשיו היא מקבלת הזדמנות חדשה, ולפי החוברת הראשונה, היא ראויה לכך. אני בהחלט אמשיך לקרוא.

פרויקט ה-52: Teen Titans #1

שלוש מבין הדמויות האלה בקושי מופיעות בחוברת

אחד הדברים שמוזרים באתחול הוא לראות דמות שבעיקרון לא השתנתה כלל בעקבותיו פוגשת דמות שעברה שינוי רדיקלי כל כך שאי אפשר לזהות אותה כמעט. החוברת הזאת עוסקת במפגש כזה. החוברת מפגישה את טים דרייק, לשעבר רובין, וכיום רד רובין עם קאסי סאנדמרק. קאסי היתה Wonder Girl. ועדיין קוראים לה ככה, למרות שנראה שהפעם אין לה שום קשר לוונדר וומן. פעם היא היתה הבת של זאוס. כיום היא מקבלת את הכוחות שלה מכל מיני חפצים קסומים שהיא גנבה. אה, היא גנבת עכשיו.

זה מוזר בגלל הדיסוננס. הדמויות האלה מכירות אחת את השניה. הם היו זוג. הם היו זוג די לא מזמן. ועכשיו הם נפגשים בפעם הראשונה. כשהוא גיבור ותיק, והיא גנבת. מה שמחבר אותם עכשיו זה N.O.W.H.E.R.E, הארגון שפגשנו ב-Superboy #1. ואיזה צירוף מקרים זה, בהתחשב בכך שסופרבוי גם היה חבר בטין טייטנס בעולם שלפני האתחול. ושאת שתי החוברות כותב סקוט לודבל (שגם אחראי לזוועה ששמה Red Hood and the Outlaws, אבל אני מנסה להתעלם מזה). ואכן, נראה שטין טייטנס וסופרבוי עומדים להיות ספרים משלימים. וזה מעניין במובן מסוים, אבל מרגיז במובן אחר. אם יש משהו שאני שונא, הרי זה שמכריחים אותי לקרוא חוברת אחת כדי להבין באמת מה קורה בחוברת אחרת. וזה בדיוק המצב כאן. דברים מסוימים שקורים בחוברת הזאת עובדים ה-ר-ב-ה יותר טוב אם קראתם את סופרבוי.

מה זה אומר? זה אומר שאם אחת מהחוברות האלה תעצבן אותי יותר מדי – או תשעמם אותי – יש סיכוי לא רע שאנטוש את שתיהן, אלא אם הן יפתחו זהות מוגדרת יותר, או שהשניה תהיה ממש, ממש, ממש מוצלחת.

פרויקט ה-52: Green Lantern: New Guardians #1

משבעה יצאו... שבעה?

כשיש ארבעה פנסים ירוקים אנושיים, מה הפלא שצריך שלוש חוברות כדי למצוא לכולם מקום? האל ג'ורדן הוא בחוברת המרכזית, כמובן. גאי גרדנר וג'ון סטיוארט קיבלו את Green Lantern Corps. וקייל ריינר קיבל את New Guardians.

החוברת הזאת נמצאת בבעיה מסוימת. לא כולם מכירים את קייל ריינר, למרות שהוא דמות משמעותית כבר 18 שנה. הוא היה בצל של האל ג'ורדן כשהוא החליף את ג'ורדן לאחר מותו (כן, כמובן שג'ורדן מת וחזר מהמתים. כמו כולם), והוא נמצא בצל של ג'ורדן מאז שהוא חזר. אז חלק מהחוברת מוקדש לפלאשבק של הזמן בו הוא קיבל את הטבעת.

שאר החוברת מוקדש למה שניתן לכנות הקדמה לפתיח של תחילת העלילה של משהו שניתן להגדיר כ-New Guardians. היח"צ על החוברת הזה דיבר על צוות בראשותו של ריינר, שמורכב מבעלי טבעות בכל צבעי הקשת (יש עכשיו טבעות בשבעה צבעים שונים, שמייצגים רגשות שונים. זה משהו שקרה די לאחרונה). אבל החוברת הזאת עוסקת בהבאת כל הדמויות האלה למקום אחד, כשאם למישהו – פרט לכותבים – יש כוונה להפוך אותם לצוות, הרי שהמישהו הזה לא מופיע על הדף.

במילים אחרות, זאת חוברת מתסכלת. אבל… הפוטנציאל כאן מעניין אותי. ואני מחבב את קייל ריינר. הוא היחיד מבין הפנסים הירוקים שהוא, במידה כלשהי, חנון. או לפחות לא בריון. וכשמדובר בג'וב שיש לדמיון תפקיד בו (הטבעת גורמת לכל מה שאתה מדמיין להופיע), תמיד חשבתי שמוח מפותח עשוי להיות יתרון. אז אני חושב שאמשיך לקרוא, בתקווה שתהיה התקדמות כלשהי בקרוב.

פרויקט ה-52: Flash #1

פלאש, אה-הה, הוא הציל את כולנו! (אה, לא הפלאש הזה)

פלאש הוא או הדמות הכי אנדררייטד או הכי אובררייטד בעולם הקומיקס של DC. הוא בהחלט דמות מרכזית. בשורה אחת עם הפנס הירוק והחץ הירוק, מאחורי סופרמן, באטמן וונדר וומן. כשהסגל של ליגת הצדק כולל את התותחים הכבדים, הוא תמיד שם. וכמובן, הוא אחראי ישירות לארועים שהובילו – בתוך הסיפור, כמובן – לאתחול של היקום של DC. הוא זה שחזר לעבר כדי להציל את אמא שלו, ובכך השמיד את העולם וכאלה.

ועכשיו, אחרי האתחול, הוא לבד. ממש לא מזמן, היו ביקום של DC ארבע דמויות שונות שיש להם Flash בשם. הפלאש המקורי, ג'יי גאריק. הפלאש שמת ואז חזר לחיים – שהוא הפלאש הנוכחי – בארי אלן. הפלאש שהחליף אותו כשהוא מת, וואלי ווסט, וקיד פלאש שהפך לפלאש ואז מת וחזר להיות קיד פלאש – בארט אלן. מבין אלה, רק בארי אלן שרד לעולם שאחרי האתחול. יש קיד פלאש, שמופיע ב-Teen Titans, אבל ככל הנראה זה לא בארט אלן. כן, זה מסובך.

מה שאני מנסה לומר הוא שהוא לבד. כמו סופרמן, גם הוא עבר ביטול נישואין באתחול. הוא כבר לא נשוי – ומעולם לא היה נשוי – לאייריס ווסט (הדודה של בארי ווסט). היא קיימת בעולם שלו, אבל הם לא זוג.

וכל זה מעניין. זה סטטוס קוו חדש לגמרי לפלאש. אבל איכשהו, לא כל כך אכפת לי. החוברת הזאת היתה בסדר. מצוירת היטב – תמיד פרט הכרחי בדמות שציירים חייבים להעביר שהיא המהירה בעולם – אבל כתובה פחות טוב. אולי בגלל שהאמנים הם גם הכותבים, ועיקר הניסיון שלהם הוא בציור. זה פשוט לא עשה לי כלום.

אולי אחזור לחוברת הזאת כשיחליפו את הצוות שעובד עליה. כרגע, היא בעיקר נראית לי כמו פוטנציאל מבוזבז, למרות שבסוף החוברת יש קליפ-האנגר מגניב.

פרויקט ה-52: Superman #1

הו, סופרמן

יש שתי חוברות בכיכובו של סופרמן. על האחת כתבתי לפני שלושה שבועות, ועכשיו מגיע תורה של השניה. ב-Action Comics #1 פגשנו סופרמן שחדש מאד בעבודה. רק כמה חודשים לאחר הגעתו למטרופוליס, ועדיין לא יודע לעוף. הפעם אנחנו פוגשים סופרמן אחר. 5 שנים מאוחר יותר, והוא רואה במטרופוליס את "העיר שלו", כמו שבאטמן רואה בגותהם את "העיר שלו". והוא יודע לעוף, והוא הרבה יותר חזק. זה סופרמן שאנחנו מכירים, עם כמה הבדלים.

בניגוד למה שמתרחש בהמשכיות עד כה כבר זמן לא קצר, הוא כבר לא נשוי ללויס ליין. והיא לא מודעת לזהות הסודית של קלארק קנט. בניגוד לחוברת הקודמת, הם כבר כן עובדים ביחד, כבר כמה שנים. או, ליתר דיוק, הם עבדו יחד. לויס עוזבת את עבודת השטח בעיתונות, והופכת לבכירה בחברה שרוכשת את הדיילי פלאנט. אימפריית מדיה מעט רופרט-מרדוקית. ואכן, החוברת הזאת כוללת לא מעט עיסוק במדיה. מות הפרינט, עליית האינטרנט, אלה נושאים שנראה שהחוברת מתעסקת בהם ותמשיך להתעסק בהם. מה שלגיטימי, בעיני, כי זאת תמיד היתה החוברת ששתי הדמויות המרכזיות שבה – סופרמן ולויס ליין – הם עיתונאים.

אז אחרי שאמרנו מה יש שם, נשאלת השאלה, האם זה טוב? ובכן, זה מצויר היטב. ג'ורג' פרז הוא אחד האמנים הטובים אי פעם, ולמרות שהוא לא מצייר כאן, הוא אחראי למראה הויזואלי גם ככותב (יש לו קרדיט על Breakdowns, שזה בדרך כלל חלק מהעבודה של האמן). אבל יש כאן כמה החלטות עיצוביות מעצבנות. למה ג'ימי אולסן נראה כמו ג'סטין ביבר? למה פרי וייט נהיה רזה? אם הארווי בולוק לא היה נותר שמן בבאטמן, הייתי חושב שיש כאן צו גורף להרזות את כולם… והאמת, אני עדיין חושב ככה. בולוק הוא פשוט היוצא מן הכלל. בשבוע בו מליסה מק'ארתי, שממש זה עתה זכתה באמי, מביאה רייטינג יותר טוב ל-SNL מאלק בולדווין בשבוע הקודם, עצוב ש-DC חושבים שאנשים לא מסוגלים לראות דמויות שמנות. והסיפור? הוא בסדר. זאת עוד אחת מהחוברות האלה – רוב החוברות בהשקה, שהן קומפטטנטיות, אבל לא מרעידות עולם. אני בטוח אמשיך לקרוא את Action Comics. את זה? פחות בטוח.

פרויקט ה-52: All Star Western #1

סוג של מערבון

לפעמים יש לי תחושה ש-DC ממש מתקשים לעזוב את גותהם. כעשר מבין 52 חוברות ההשקה מתרחשות בעיר של באטמן. אחת מהן היא חוברת המערבונים החדשה של DC. טוב, אולי חדשה היא לא המילה הנכונה. "מחודשת" תהיה מילה מדויקת יותר. כי All Star Western היא חוברת שהיתה קיימת, בפורמט הזה – מיני סדרות במערב הפרוע תחת מותג אחד – בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת. ובפורמט האנתולוגי המקורי שלה היא הופיעה כבר בתחילת שנות החמישים של המאה ה-20.

הסיפור הראשון שעורכי הסדרה בחרו לספר, כאמור, מתרחש בגותהם, בכיכובו של ג'ונה הקס. לא הגרסה עם כוחות העל המאעפנים מהסרט הנורא, כן? סתם אקדוחן שלא נותר הרבה מהפרצוף שלו ועובד כצייד גולגלות.

חוץ מג'ונה הקס, יש גם אחד מאבות אבותיו של באטמן, אחת מאבות אבותיו של הפינגווין, ואחד מאבות אבותיו של מייסד בית המשוגעים ארקהם, שגם משמש כמספר, וכסוג של שותף ארעי של הקס. העלילה עוסקת במה שנראה כהעתק לגותהם של סיפור ג'ק המרטש. מישהו הורג את הזונות של גותהם, וג'ונה הקס נשכר לסייע למשטרה – המושחתת – בפתרון התעלומה. זה סיפור לא רע, בסך הכל. אבל לא נראה שהכותבים מעוניינים במיוחד לספר כאן סיפור מערבון. מה שקצת מאכזב, בספר המערבון היחיד של החברה. אני לא בטוח האם אמשיך לקרוא את זה. אולי עוד גליון אחד, ואז אחליט האם אנטוש.

פרויקט ה-52: The Savage Hawkman #1

משתדרג

הסקירה האחרונה שלי עסקה באקוומן, ואזכרה את העובדה ש-SNL עשו מערכון על זה שהוא מאעפן. אבל על קרטר הול היה מערכון הרבה יותר חדש, שבו גם הוא רוצה סרט כמו הפנס הירוק, וכולם חושבים שזאת בדיחה. יכול להיות שגם יוצרי הקומיקס החדש ראו את המערכון ההוא, כי החוברת הזאת נועדה להגדיר מחדש את הדמות, ואת הכוחות והיכולות שלה.

בעבר, כל כוחותיו של הוקמן הגיעו מרתמה ממתכת N שלבש, ואפשרה לו לעוף וכאלה. עכשיו… טוב, אני לא רוצה לפרט כי זה די ספוילר. אבל אפשר לומר שמדובר כנראה בשדרוג, בכל הנוגע לכוחות.

אבל הבעיה של הוקמן היא לא הכוחות שלו. הבעיה שלבדו, הוא סתם בחור כועס. הוא עובד, כדמות, רק עם הוקגירל (היי, זוכרים שהזכרתי את הבעיה של תעשיית הקומיקס עם נשים? למה בת הזוג של הוקמן היא הוקגירל?). כל הסיפור הטראגי שלהם, כזוג שהתגלגל שוב ושוב במשך ההיסטוריה וכאלה, זה אפקטיבי. אם כי הם די הביאו את סיפור הגלגול מחדש לסוף ב-Brightest Day. מצד שני, בסוף של ברייטסט דיי שניהם היו מתים, כך שקשה להתייחס לזה בקשר להמשכיות הנוכחית.

בקיצור, זאת חוברת שיש בה הבטחה מסוימת. אני כן חושב שמדובר בדמות לא רעה, בסך הכל. והאמנות מעניינת. אבל אני לא חושב שאמשיך לקרוא אותה. וכעת, המערכון עליו דיברתי:

פרויקט ה-52: Aquaman #1

ממממייים, מים, מים, מים

אקוומן הוא בדיחה. זה לא חדש. היה מערכון של SNL על זה שלכולם בליגת הצדק יש כוחות, והוא מדבר עם דגים. ובמידה רבה, זה נושא החוברת הראשונה שלו ביקום המאותחל. אנשים חושבים שהוא בדיחה. הוא לא פופולרי.

ותכלס? לא ממש ברור למה. יש לו בבירור כוחות על מרשימים. לכל הפחות, הוא מאד חזק ויכול לקפוץ מאד גבוה. התגובות של אנשים אל הדמות לא ממש ברורה, בהתחשב בדמות שמופיעה על הדף.

אני לא לגמרי מבין מה ג'ף ג'ונס רוצה ממני עם החוברת הזאת. טוב, זה לא מדויק. אני מבין מה הוא מנסה לעשות: הוא מנסה להתמודד עם הרושם שאקוומן הוא דמות שלא מעניינת אף אחד כדרך לשנות את זה. אני לא יודע האם הצגת "האנשים שלא מאמינים באקוומן" כבלוגר מרגיז זאת דרך מאד מוצלחת לשכנע את אותם אנשים שהם טועים.

המפלצות שעל הכריכה מעניינות. וכשאקוומן יפגוש אותן, בטח יהיה אקשן. השאלה היא האם אני עדיין אהיה שם כדי לקרוא את זה. התשובה: לא בטוח.

פרויקט ה-52: BlackHawks #1

איפה זינדה?

אני מחבב חוברות קבוצתיות. ואני מחבב סרטים ותכניות טלוויזיה על צוותים שנלחמים בפשע וברשע. כך שהגעתי לחוברת הזאת בגישה די חיובית. בנוסף, ליידי בלאקהוק, שאמורה להיות חברה בצוות, הופיעה ב-Birds of Prey של גייל סימון, ונהניתי ממנה שם.

אני אומר "אמורה", כי היא לא ממש מופיעה שם. ליתר דיוק, אני די בטוח שליידי בלאקהוק מבירדס אוב פריי, זינדה בלייק, לא מופיעה בחוברת בכלל. יש שם מישהי שהיא כנראה נטלי ריד, הליידי בלאקהוק השניה. אבל מכיוון שאין לה אף שורת דיאלוג, קשה להיות בטוח.

במקום זאת, החוברת מתמקדת בקונויצ'י, דמות חדשה למיטב ידיעתי. זאת, כך אומר לי גוגל, המילה לנינג'ה ממין נקבה. וזה הולם, אני מניח. והיא מגניבה. והדמויות האחרות גם בסדר, והאפיון שלהן בסדר. אבל כשיוצרים סדרה בשם Blackhawks, מוזר לא לראות את הדמות שציבור הקוראים המודרני מכיר כקשורה לשם הזה. גם בלאקהוק המקורי, מייסד הצוות, לא מופיע. ואם כן, לא נאמר שזה הוא.

אבל אם נשים בצד את ההחלטות האלה, ואם אני מתייחס לספר בפני עצמו, הוא לא רע. הוא בהחלט פתיח מעניין ומסקרן לסדרת הרפתקאות בעלת פוטנציאל ביקום של DC. האם אמשיך לקרוא? לא ברור.

פרויקט ה-52: The Fury of Firestorm #1

סופה של חוסר עניין. ואש.

פיירסטורם הוא דמות שמעולם לא מאד עניינה אותי. הוא גיבור שמורכב משני גיבורים שונים, ויכול לשנות את המהות האטומית של חומרים. הוא עבר כל כך הרבה שינויים שאני מתקשה לעקוב אחריהם. ואלמלא העובדה שגייל סימון חתומה על החוברת כחצי מצמד הכותבים, הייתי ניגש אליה בפסימיות ניכרת.

ואולי זה היה טוב יותר. כי למרות שהחוברת בנויה היטב, בסך הכל, ומספרת סיפור מקור אפקטיבי, אני מגלה שפיירסטורם עדיין לא מאד מעניין אותי. יש משהו מעניין בשתי דמויות שנמצאות "בתוך" דמות אחת. אבל השיבה לדינמיקה שאפיינה את שתי הדמויות בפעם האחרונה שראינו אותן – הן לא סובלים אחד את השני – קצת מעייפת, במיוחד מכיוון שבפעם הקודמת היתה להם סיבה הרבה יותר טובה – כשאחד מהם היה זומבי, הוא הרג מישהי שחשובה לשני. אתם לא רוצים לדעת. טוב, אולי כן. תקראו את Blackest Night ו-Brightest Day. או שלא, רוב מה שקרה שם ממילא לא רלוונטי אחרי האתחול, ולא ממש ברור איך מה שקרה שם שעדיין כן רלוונטי יכול להיות רלוונטי בהתחשב בשינויים של האתחול.

מה שאני מנסה לומר כאן הוא שזה מבלבל. ולא מושך מספיק כדי שאני ארצה לפרום את חוטי הבלבול ולראות מה מסתתר מאחוריהם. זאת חוברת שכתובה בסדר ומצוירת אחלה, והיא לא מעניינת אותי בכלל.

פרויקט ה-52: Voodoo #1

לא מרגיזה. סתם גרועה.

הפרויקט מתקרב לסופו, עם סקירות שבוע ההשקות האחרון. וזה שבוע טוב מאד, בסה"כ. כל החוברות נעות בין בינוני למצוין. חוץ מאחת. החלטתי להתחיל באחת.

וודו היא חייזרית משנת צורה שעובדת כחשפנית כדי להוציא מודיעין מחיילים שבאים לצפות בה. היא מבלה אחוז ניכר מהחוברת על הבמה. או בחדר ההלבשה, עם חשפניות אחרות. בעולם שאין בו אינטרנט, אני יכול להבין במעורפל את המטרה של החוברת הזאת: זה פורנו שנער מתבגר יכול לקנות ולהביא הביתה. אם ההורים שלו לא מצויים בפרטים, זה יכול לעבוד.

אבל יש אינטרנט. כל דפדפן כיום כולל "מצב פרטיות" שימחק את עדויות גלישת הפורנו של הנער המתבגר דנן. וזה לא ממש מותיר מקום לחוברת הזאת.

וודו לא הרגיזה אותי כמו קאטוומן ורד הוד, משתי סיבות עיקריות: אין שום אינדיקציה שהדמות הנשית המרכזית היא מטומטמת (ובטח לא, כמו בשתי החוברות ההן, דמות אינטליגנטית בעבר שהפכה לפתע לאדיוטית), וכל עניין "חשפנית חייזרית" הוא קאנון. זאת הדמות. זאת לא חוברת טובה, אני לא יודע האם יש הצדקה כלשהי – אפילו מסחרית – לקיומה. אבל מסיבות שלא ברורות לי, תעשיית הקומיקס ממשיכה לחשוב שזה רעיון טוב לתת לרון מארץ עבודה.

זאת לא חוברת שיש לי עניין כלשהו, אפילו מציצני, להמשיך לקרוא.

פרויקט ה-52: Wonder Woman #1

אשת חיל מי ימצא? בריאן אזארלו, מסתבר

יש ל-DC שלוש דמויות שהן "המרכז". הן הלב. לאחת מהן היו חמישה סרטים. לאחרת היו ארבעה. ואז יש את הנסיכה דיאנה, וונדר וומן. האשה שסיפור המקור והרקע שלה שונה יותר פעמים מ… ארמ. אני לא מצליח לחשוב על משהו ששונה כל כך הרבה פעמים. בשביל לשנות את וונדר וומן מהקצה עד הקצה, אף סופר לא זקוק לאתחול.

את הנקודה הזאת הוכיח לאחרונה ג' מייקל סטרז'ינסקי, עם ההרצה הדי מביכה שלו עם הדמות, שהדבר החיובי ביותר שיש לי לומר עליה הוא שהוא כנראה לא באמת התכוון להשמיד את כל מערכת התמיכה של דיאנה ולהרוג את רוב האמזון, אלא רק לגרום לנו לחשוב שהוא עשה את זה לפני שהסטטוס קוו חוזר. שזה… משהו, אני מניח?

גם לקראת החוברת הזאת הייתי מודאג. אהבתי את 100 כדורים של בריאן אזארלו, אבל ההרצה שלו בהלבלייזר היתה פחות טובה (ואני לא מאד זוכר אותה), ובאופן כללי לא היה לי מושג כמה טוב הוא במשהו שהוא לא, בסופו של דבר, סיפור פשע אפל ואורבני.

כך שבאמת משמח אותי שאני יכול לומר שלא רק שהחוברת הזאת טובה מכפי שציפיתי, היא גם החוברת הטובה של השבוע ומועמדת רצינית לתואר החוברת הטובה ביותר באתחול עד כה.

מה שאזארלו עשה כאן הוא לקחת את וונדר וומן למקום בו הוא חי הרבה זמן: לורטיגו, מותג ספרי המבוגרים של DC. וונדר וומן היא דמות עם מוצא מיתולוגי, אבל אזארלו הצליח להביא את המיתולוגיה לעולם המודרני טוב יותר מכל מי שכתב את וונדר וומן – ואני קראתי הרבה וונדר וומן בחיי.

מיתולוגיה זה לא דבר סטרילי מאד. או נוצץ. מיתולוגיה היא התערבותן של בריות בעלות עוצמה שלא תשוער – וחוסר עניין בסיסי בבני אנוש, ברוב המקרים – בחיי בני תמותה. וזה מה שאנחנו מקבלים כאן.

אבל יותר מכל, קצת כמו בבאטמן של השבוע, אנחנו מקבלים כאן את הדמות שרציתי: דיאנה, וונדר וומן, כדמות חזקה, גדולה מהחיים, צודקת בדרכיה. וונדר וומן אמורה להיות המקבילה הנשית של סופרמן, האידאל הנשי לעומת האידאל הגברי שלו. וכמו עם סופרמן, קשה ליצור דמות שגם תהיה נאמנה לרעיון הזה, וגם תהיה מעניינת.

אחת הדרכים בהן אזארלו משיג את זה היא שבחוברת הראשונה הזאת, אין מונולוג פנימי. כל מה שאנחנו יודעים על מה שדיאנה חושבת, אנחנו לומדים ממה שהיא אומרת ומה שהיא עושה. אני לא מניח שזה יימשך, אבל זה היה אפקטיבי מאד בחוברת הזאת.

במקום דיאלוג פנימי, הטקסט שמשמש כקונטרפונקט לאקשן הוא בין אחד האלים – אפולו, אני חושב, בחירה מעניינת בפני עצמה לתפקיד שמסורתית מגולם על ידי ארס – ושלוש נשים שהוא מינה לאורקליות.

זאת חוברת שכתובה מצוין ומצוירת מצוין (חוץ מהכריכה, שאני לא מת עליה). רגעי האימה שלה עובדים נהדר, ואין שום ספק שאני אמשיך לקרוא אותה. אני מקווה שהיא תזכה להצלחה אדירה ותמשיך ברמה הנוכחית שלה.

פרויקט ה-52: Supergirl #1

שוב מתחילה מההתחלה

כמו החיפושית הכחולה, גם סופרגירל מקבלת כאן #1 שהוא אתחול. וכמוה, גם היא מקבלת אתחול שדי דומה לפעם האחרונה שאתחלו אותה. היא נוחתת בכדור הארץ, כשהיא לא יודעת למה, ואיך. ההבדל העיקרי – שאותו בהחלט ניתן לזקוף לזכות הגרסה הזאת – הוא שהפעם היא לבושה.

זאת חוברת על נערה שנוחתת בכוכב אחר, מגלה שיש לה כוחות, מותקפת, ומגיבה. זה קונספט מאד פשוט. וכשהקונספט מאד פשוט, המדד היחיד הוא הביצוע. והביצוע כאן הוא טוב מאד. הדיאלוג הפנימי של קארה בונה את הדמות, מספק רקע, ושומר על האיזון הדק בין אפיון דמות ואקספוזיציה, בעודו נותר די אמין כ"מחשבות שהיא עשויה לחשוב במצב הזה".

והאקשן מצויר היטב ועובד, גם אם לעתים לא לגמרי ברור מה קורה שם בדיוק. זאת חוברת שמעלה הרבה יותר שאלות מתשובות, וזה סבבה. אני לא מצפה לתשובות מחוברת מספר אחת בסדרה. לפחות לא לרבות כאלה. את העבודה שלה, החוברת עשתה: אכפת לי מהדמות, היא מסקרנת אותי, ואני רוצה לדעת מה יקרה איתה בהמשך. בכפוף לדרישות הזמן והמחיר, ובהתאם לכמה חוברות אני אתחיל לקנות חודשית בסוף הסיפור הזה, יש מצב שאמשיך לקרוא גם את סופרגירל.

פרויקט ה-52: Captain Atom #1

אטומי

קפטן אטום הוא דמות לא רעה, בסה"כ. השילוב של קצין בצבא עם כוחות שמתקרבים לרמה הגבוהה ביותר הוא שילוב אפקטיבי מאד. הוא יודע לעוף, הוא חזק מאד, הוא יכול לספוג אנרגיה (כמו, נאמר, פצצות), והוא דמות מוצלחת בספרים קבוצתיים, כמו Justice League: Generation Lost של השנה האחרונה.

איך הדמות הזאת עובדת בספר משלה? אני לא יודע. אף פעם לא קראתי ספר על קפטן אטום ההוא, והדמות שמופיעה כאן היא אתחול די מלא. הכוחות שמוצגים כאן נמצאים אי שם בסקאלה בין פיירסטורם לבין דוקטור מנהטן. הוא מעלים את השריון של אויב בכוח המחשבה, לדוגמה. ובהיותו כחול וזוהר יותר מאי פעם, אני לא חושב שהדמיון לדוקטור מנהטן מקרי. צפו תביעה – או תלונות זועמות לתקשורת – מאלן מור עוד מעט, בהנחה שהוא ישמע על השינויים בדמות.

מה עוד? יש לו מין מוהוק מתנופף די ביזארי. והוא עובד עם גרסה של דוקטור מגאלה, מדען שעבד איתו בעבר. והאמנות מעניינת, אם כי מעט ביזארית.

העלילה… אין כל כך עלילה. הוא נלחם בהתחלה, ואז מדבר עם אנשים, ואז יוצא ועושה משהו בסוף. קשה לי לומר מה אני חושב על החוברת הזאת, כי היא לא הרגישה לי מאד קוהרנטית. אני חושב שהיא שאפתנית. מנסים לעשות כאן משהו מעניין. אבל אני לא חושב שהביצוע מאד מוצלח בשלב זה. אולי ניתן לה צ'אנס לחוברת נוספת.